ועכשיו הכל מתחיל. מסע לתוך תהומות האין סוף. אצלנו ואצלם

"בזמן האחרון אני חולמת המון," אמרה לי ייטי, שנה אחרי שהגעתי אליהם.  
("למראית אין", מאירה וייס, עמודים 37-40)

כריכת הספר "למראית אין"

"גם אני," אמר קארול. "אני הולך לישון, רק עוצם את העיניים ורואה את יוז'י."
"אני חולמת עליו כל יום," המשיכה ייטי. "עכשיו התחלתי לראות בחלומות גם דגל כחול לבן וארונות קבורה. בזמן האחרון ראינו כל יום הלוויות בבית קברות. אני רואה כל הזמן ארונות עם דגל. אתמול למשל, חלמתי על ההלוויה של יוז'י. לבשתי שמלה שחורה עם שרוולים, על הרגלים היו לי גרביים שחורים ונעליים שחורות, ועל הראש שמתי מטפחת שחורה. קארול גם היה לבוש בבגדים כהים, את יודעת, בחליפה הרגילה שלו. כשנסענו במונית להלוויה, קארול רצה לצאת החוצה לראות את יוז'י. אבל לא נתנו לו. צעקו לו, 'אסור לך לראות את הגופה.' והוא בכה ושאל, 'למה אתם לא נותנים לי לצאת? זה הבן שלי.'
"היינו במונית והארון נסע לפנינו," המשיכה ייטי לתאר את חלום ההלוויה של בנה, "וכשראינו את הארון, התחלנו לצעוק 'יוסל'ה, יוסל'ה, יוסליקו.' בכיתי ושרתי ליוז'י שירים עצובים. הסתכלתי על הארון שנסע במכונית שלפנינו ואמרתי לו, 'יוסל'ה. למה אתה לא עונה לי.'
ייטי בכתה. גם קארול. במשך הזמן נעשה בכיו שקט יותר ויותר עד שהשתתק. ייטי המשיכה לבכות דקות ארוכות אחריו.
"בהתחלה רציתי ללכת לישון כדי לראות את יוז'י, לשאול אותו כל מיני שאלות," העיר קארול. "אבל אחר-כך, כשהתעוררתי, זה היה קשה. הרבה פעמים, אפילו כשאני יודע שזה משחק בכאילו, בכל זאת אני רוצה לחזור לראות אותו עוד פעם אחת."
"וגם את מופיעה בחלום שלה," הפתיע אותי קארול.
"כן. פגשתי את יוז'י," הסבירה ייטי. "ושאלתי אותו מה שלומו. אמרתי לו, 'אנחנו יודעים את כל מה שעבר עליך, בדיוק מה שהיה שם.' והוא אמר לי 'אתם עוד לא יודעים כלום. עוד לא יודעים כלום.' שלוש פעמים הוא אמר את זה. ופתאום ראיתי אותך, ואמרתי ליוז'י, 'תכיר. זאת מאירה, שעוזרת לנו כל הזמן. תגיד לה תודה.' והוא לקח אותך הצידה וסיפר לך הכול. אבל את חזרת חיוורת ולא רצית לספר לנו. ביקשנו שתספרי מה הוא אמר לך, אבל את לא רצית. ככה זה חלומות כל הזמן. אני רואה איך המצרים יורים בו, איך שעוטפים אותו בדגל, עד שאין לו נשימה בגלל הדגל, והוא צועק."

ייטי עצרה לרגע, ומייד התפרצה. "איך זה שהוא ידע להסתדר בכל מקום ורק שם לא ידע להסתדר? אני לא מבינה את יוז'י. היה תמיד הכי טוב, ורק מול המצרים, לא הסתדר. למה לא התרומם? למה לא התרומם על הרגליים שלו?"

"תפסיקי, תפסיקי," גער בה קארול. "הוא היה בסדר גמור. פשוט מאוד, אני הייתי צריך להיות אתו שם. זה היה עניין של שניות והוא היה חוזר אלינו."

לרכישת הספר לחצו פרופ' מאירה וייס - "למראית אין" 

רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר: אין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל

וככה, בלי להרעיש עולמות, בלי להבין שעולמנו השתנה, מתרחש בירושלים משפטם של שלושת המואשמים ברצח הנער מוחמד אבו ח'דיר שנחטף, עונה ונשרף בעודו בחיים על ידי מחבלים ישראלים יהודים.

טרור הוא טרור הוא טרור, אני מזכירה. ומשפחתו של הנער היפה הזה עומדת וזועקת. ואין חיבוק, ואין חמלה, ואין צדק, ואין שוויון בלגיטימציה שניתנת לסבל. האב השכול שאל אתמול למה יש דיון בשחרור הנאשמים ממעצר? מדוע לא הרסו את ביתם של הרוצחים, כפי שנעשה במקרים דומים לגבי נאשמים פלסטינים? בואו נצרף את קולנו לזעקת האב והאם, ונשאל, ונתייצב שם לידם.

 למען הסר ספק. אני מתנגדת ככל שניתן להריסת בתים של משפחות המחבלים, ובהיותי במכון לרפואה משפטית, כשראיתי איך הדברים מתרחשים, עלתה התנגדותי וגברה. אלא שאם הנוהג ממשיך לגבי פלסטינים, אני דורשת להשיתו גם לגבי מחבלים ישראלים-יהודים. אולי דרישה זו תביא אנשים לחשוב שוב על האוילות של הרס בתי המחבלים בתואנה שמשפחתם אחראית לפשעם. חוץ מהנימוק המוסרי, העבירה על החוק הבינלאומי, גם מבחינה פרקטית ההריסה לא עוזרת.