לפני כשבוע שוחח ניסים משעל עם קתי, אחותו של החייל ציון טייב ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. משפחתו פנתה לאחרונה לבג"צ בבקשה לפתוח את קברו, זאת כי לטענתם אין הוכחה חותכת שגופתו אכן קבורה שם.
לפי קתי, טייב הוכרז תחילה כנעדר, לאחר מכן כשבוי ולאחר שהשבויים חזרו ארצה, הצבע הכריז כי גופתו נמצאה בחרמון בשלגים שנמסו, יחד עם עוד חמישה חיילים בקבר אחים. לטענתה, הפרוטוקולים והחקירות לא תמכו בגרסת הצבא ולמעשה עד היום לא נמצא אף חייל שיעיד כי הוא בוודאות ראה את גופתו של טייב
ספרי, למראית אַיְן, שייצא בקרוב לחנויות, עוסק גם הוא בשכול ובמיוחד בכאוס, חוסר הודאות ואי האמון במדינה ובמנהיגיה, שאפיין כל כך את המלחמה ההיא. הסיפור עוסק במשפחתו של החייל יוסי (יוז'י) ברקוביץ, שנפל במלחמה, ובניסיונה לפענח את סיפור מותו.
חוסר הרגישות, האטימות והרצון לטייח - הוא קשה במיוחד כשמדובר בגופות של חיילים. לצערנו, במלחמת הכיפורים היינו עדים לעשרות סיפורים כאלה, כדוגמת סיפורו של גיורא מייזלס, שהומחש בצורה נפלאה בסרטו של אחיו גילי "גחליליות" (ראו סרטון)
בדומה למשפחות שכולות נוספות, גם משפחות ברקוביץ, מייזלר וטייב אינן יכולות להסתפק במידע שמתקבל מהצבא ומהמדינה, במיוחד כשהאחרון אינו שקוף לחלוטין ואינו נתמך על ידי מקורות נוספים. והעדרותן של העובדות המוסמכות, יוצר את התנאים האידיאלים להצמחת שמועות.
השמועות, חוסר האמון ותחושות הקונספירציה הן תשלום יקר על חוסר השקיפות של המערכת. אני מכירה אימהות נוספות כמו אמו של ציון, שעד היום, 40 שנה אחרי, לא יוצאות מהבית ומחכות לשובו. אני מבינה גם את המנגנון הפסיכולוגי-אנתרופולגי שמצמיח תחושות כאלה .
סיפורה של משפחת טייב נוגעת גם לפרשיית לוחמי השייטת, שבה עלתה דרישה נחושה מצד ההורים השכולים לבדוק את קברי בניהם , שזוהו ונקברו על ידי הרבנות הצבאית בשיטות לא מדעיות. אחרי בדיקת דנ"א במכון לרפואה משפטית, התברר שחלקי הגופה אמנם הוחלפו בין שני הלוחמים.
כדאי לזכור שגם אחרי 40 שנה הולכים בינינו אנשים שהכאוס הוא מצבם הקיומי. ולהבין.
לפי קתי, טייב הוכרז תחילה כנעדר, לאחר מכן כשבוי ולאחר שהשבויים חזרו ארצה, הצבע הכריז כי גופתו נמצאה בחרמון בשלגים שנמסו, יחד עם עוד חמישה חיילים בקבר אחים. לטענתה, הפרוטוקולים והחקירות לא תמכו בגרסת הצבא ולמעשה עד היום לא נמצא אף חייל שיעיד כי הוא בוודאות ראה את גופתו של טייב
 |
| למראית אין - ספרה החדש של מאירה וייס |
חוסר הרגישות, האטימות והרצון לטייח - הוא קשה במיוחד כשמדובר בגופות של חיילים. לצערנו, במלחמת הכיפורים היינו עדים לעשרות סיפורים כאלה, כדוגמת סיפורו של גיורא מייזלס, שהומחש בצורה נפלאה בסרטו של אחיו גילי "גחליליות" (ראו סרטון)
בדומה למשפחות שכולות נוספות, גם משפחות ברקוביץ, מייזלר וטייב אינן יכולות להסתפק במידע שמתקבל מהצבא ומהמדינה, במיוחד כשהאחרון אינו שקוף לחלוטין ואינו נתמך על ידי מקורות נוספים. והעדרותן של העובדות המוסמכות, יוצר את התנאים האידיאלים להצמחת שמועות.
השמועות, חוסר האמון ותחושות הקונספירציה הן תשלום יקר על חוסר השקיפות של המערכת. אני מכירה אימהות נוספות כמו אמו של ציון, שעד היום, 40 שנה אחרי, לא יוצאות מהבית ומחכות לשובו. אני מבינה גם את המנגנון הפסיכולוגי-אנתרופולגי שמצמיח תחושות כאלה .
סיפורה של משפחת טייב נוגעת גם לפרשיית לוחמי השייטת, שבה עלתה דרישה נחושה מצד ההורים השכולים לבדוק את קברי בניהם , שזוהו ונקברו על ידי הרבנות הצבאית בשיטות לא מדעיות. אחרי בדיקת דנ"א במכון לרפואה משפטית, התברר שחלקי הגופה אמנם הוחלפו בין שני הלוחמים.
כדאי לזכור שגם אחרי 40 שנה הולכים בינינו אנשים שהכאוס הוא מצבם הקיומי. ולהבין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה