האזינו לראיון ברשת ב': "צה"ל הסתיר את האמת מהורים שיקיריהם נהרגו במלחמת יום הכיפורים"

לרגל צאת ספרה החדש "למראית אין", התראיינה פרופ' מאירה וייס לרשת ב' וסיפרה על התהליך שהוביל אותה להעלות על הכתב אחרי ארבעה עשורים את סיפורם הלא פשוט של ייטי וקארול ברקוביץ, אשר שכלו את בנם במהלך מלחמת יום הכיפורים.

הקשר הראשוני בין פרופ' וייס למשפחת ברקוביץ נוצר בסמוך לסיום מלחמת יום הכיפורים עת החלה מאירה את מחקר התואר השני שלה אשר התמקד בהורים ששכלו את יקיריהם במלחמה.
משפחת ברקוביץ הייתה אחת המשפחות שעמן שמרה פרופסור מאירה וייס על קשר עד מותם. "הזוג ייטי וקארול ברקוביץ היו בשנת 1973 עולים חדשים מרומניה" אומרת וייס, "וכשבנם נהרג, הם חיפשו תשובות. אחרי שהם קיבלו את התשובות מהצבא ובדקו אותן – התברר להם שמדובר בשקר."

זאת ועוד, פרופ' וייס סיפרה למראיינת גם על ניסיונה האישי במהלך המלחמה עת ליוותה הורים שכולים כמתנדבת מטעם משרד הביטחון וגם אז היא נתקלה בלא מעט מקרים בהם צה"ל פשוט לא אמר את האמת: "גם במקרה של קארול וייטיי, וגם במקרים רבים אחרים צה"ל לא היה שקוף ולא מסר אינפורמציה שקופה." "אם צה"ל היה אומר להורים השכולים את האמת, הרבה מאוד חלקים קשים בהתנהלות הצבא ומפקדיו היו נחשפים בפומבי – כמו מלחמת הגנרלים או העובדה שחלק מהחיילים פשוט ננטשו במדבר בעוד שהמפקדים שלהם ברחו. זה בדיוק מה שקרה לבנם של קארול ו-יטיי".

"לבסוף", סיכמה פרופ' וייס, "הרגשתי שהסיפור הזה חייב להיכתב ולצאת לאוויר העולם משום לאורך השנים לא ראינו שינוי בהתנהלות הזו – גם היום התחושה היא שאין על מי לסמוך."

הנכם מוזמנים לקרוא את הספר "למראית אין" אשר יצא לאור בהוצאת רימונים. הוא נמצא לרכישה באתר אינדי, בחנויות הפרטיות, ובצומת ספרים. באחד בספטמבר הוא יהיה גם בסטימצקי.

לחצו לרכישת הספר באתר אינדי

להבין את הכאוס גם אחרי 40 שנה

לפני כשבוע שוחח ניסים משעל עם קתי, אחותו של החייל ציון טייב ז"ל, שנפל במלחמת יום הכיפורים. משפחתו פנתה לאחרונה לבג"צ בבקשה לפתוח את קברו, זאת כי לטענתם אין הוכחה חותכת שגופתו אכן קבורה שם.


לפי קתי, טייב הוכרז תחילה כנעדר, לאחר מכן כשבוי ולאחר שהשבויים חזרו ארצה, הצבע הכריז כי גופתו נמצאה בחרמון בשלגים שנמסו, יחד עם עוד חמישה חיילים בקבר אחים. לטענתה,  הפרוטוקולים והחקירות לא תמכו בגרסת הצבא ולמעשה עד היום לא נמצא אף חייל שיעיד כי הוא בוודאות ראה את גופתו של טייב

למראית אין - ספרה החדש של מאירה וייס

ספרי, למראית אַיְן, שייצא בקרוב לחנויות, עוסק גם הוא בשכול ובמיוחד בכאוס, חוסר הודאות ואי האמון במדינה ובמנהיגיה, שאפיין כל כך את המלחמה ההיא. הסיפור עוסק במשפחתו של החייל יוסי (יוז'י) ברקוביץ, שנפל במלחמה, ובניסיונה לפענח את סיפור מותו.

חוסר הרגישות, האטימות והרצון לטייח - הוא קשה במיוחד כשמדובר בגופות של חיילים. לצערנו, במלחמת הכיפורים היינו עדים לעשרות סיפורים כאלה, כדוגמת סיפורו של גיורא מייזלס, שהומחש בצורה נפלאה בסרטו של אחיו גילי "גחליליות" (ראו סרטון)

בדומה למשפחות שכולות נוספות, גם משפחות ברקוביץ, מייזלר וטייב אינן  יכולות להסתפק במידע שמתקבל מהצבא ומהמדינה, במיוחד כשהאחרון אינו שקוף לחלוטין ואינו נתמך על ידי מקורות נוספים.  והעדרותן של העובדות המוסמכות,  יוצר את התנאים האידיאלים להצמחת שמועות.

השמועות, חוסר האמון ותחושות הקונספירציה  הן תשלום יקר  על חוסר השקיפות של המערכת. אני מכירה אימהות  נוספות כמו אמו של ציון, שעד היום, 40 שנה אחרי, לא יוצאות מהבית ומחכות  לשובו.    אני מבינה גם את המנגנון הפסיכולוגי-אנתרופולגי שמצמיח תחושות כאלה .

סיפורה של משפחת טייב נוגעת גם לפרשיית לוחמי השייטת, שבה  עלתה דרישה נחושה מצד ההורים השכולים לבדוק את קברי  בניהם , שזוהו ונקברו על ידי הרבנות הצבאית בשיטות לא מדעיות. אחרי בדיקת דנ"א  במכון לרפואה משפטית, התברר שחלקי הגופה אמנם הוחלפו בין שני הלוחמים.

כדאי לזכור שגם אחרי 40 שנה הולכים  בינינו אנשים שהכאוס  הוא מצבם הקיומי. ולהבין.