לקריאת החלק הראשון
על המסע לפרדס כץ – לחצו
כאן
לקריאת החלק השני על
המסע לפרדס כץ – לחצו
פה
הצל
כבר שנים, למעשה יותר מחמישים שנה,
אני סובבת סביב הסיפור הזה. פגישה עם המילה 'עפרה' משיתה עלי אי-שקט, נטול דימוי
ויזואלי ברור. אני יודעת ששרשרת האירועים שהיתה קשורה בעפרה היתה שם, בדיוק כפי
שאני יודעת שהיא לא היתה שם. אני יודעת שהיא בעבעה ותפחה יותר מעשרת הימים שהיא
נמשכה, שהיתה הצל של ימי ילדותי, והסיפור המכונן של חיי ובחירותיי. אבל הוא נותר
סמוי, נטול הנצחה בצילומים או בסיפורים משפחתיים. וכמו כל מאורע שאת פרטיו מרבים
לחסום, הוא התגלה בדיוק כשלא ציפיתי לו, ויצר את מסכת העשן ביני ובין הוריי, ביני
ובין העולם.
הגיע הזמן לנוע עם הסיפור הזה,
שגורר אותי למרות רצוני, שהוא זה שבחר בי לספר אותו, ואני נגררת אחריו, מוכרחה
לשקוע בו, להשקיע אחרים בו, ולהוציא אותו לאור. הגיע הזמן להנכיח את ה"אין
אירוע", ולהציג את תפריו.
לשם כך יצאתי למסע. החקירה המדוקדקת
הזו תלבש צורה של סיפור, שרק היא יכולה להחיות אירוע שהיה זמן קצר לידי, ונשאר
בצילי במשך כל חיי.
- – -
באותו אוגוסט היה קיץ קשה בתל אביב.
הבתים להטו מחום, ואת החלל מילא פחד.
שנה קודם לכן, ב-1949, ילדים, בעיקר
תינוקות, החלו לחלות במגפה מסתורית ולמות בכאבים. המגפה, שבתחילה היו רק שמועות
לגביה, קיבלה סוף -סוף אישור לקיומה משר-הבריאות ומיד אחר כך, בשישה באוגוסט, מתה
אחותי עפרה בת שנתיים וחצי משיתוק ילדים. אני הייתי אז בת שלוש וחצי, והיום כבר לא
נותר אדם שיזכור אותה, חוץ ממני.
—-
אבל גם אני שכחתי. גם אמא שלי שכחה (למרות שאימהות אינן שוכחות לעולם את ילדתן שמתה). בכך הייתי ילדה צייתנית. שכן, מותה של עפרה או עצם קיומה לפני כן, אסור היה שייוודע לי. למרות שעפרה ליוותה את חיי במשך שנתיים וחצי , אימי דאגה לגזור את דמותה התינוקית מצילומי ילדותי , כך שלא תיוותר לי ברירה, כך קיוותה, אלא לשכוח.
אבל גם אני שכחתי. גם אמא שלי שכחה (למרות שאימהות אינן שוכחות לעולם את ילדתן שמתה). בכך הייתי ילדה צייתנית. שכן, מותה של עפרה או עצם קיומה לפני כן, אסור היה שייוודע לי. למרות שעפרה ליוותה את חיי במשך שנתיים וחצי , אימי דאגה לגזור את דמותה התינוקית מצילומי ילדותי , כך שלא תיוותר לי ברירה, כך קיוותה, אלא לשכוח.
—-
עד שראיתי את המכתב, כתוב בכתב יד
על נייר מצהיב מיושן.
ביד מהססת פתחתי אותו, קוראת את
המלים הפותחות -
"למורה זילפה ובני משפחתה.
אתכם באבלכם הכבד במות בתכם היקרה עפרה ב- 6.8.1950 "
הרמתי את עיני. זגוגית המשקפים
התמלאה אד של התרגשות.
"קבלי נחמה מטיפול בביתכם
הבכורה, ומעבודת קודש עם ילדי ישראל", המשיכו עיני לקרוא את המכתב שנשלח על ידי "הורי ותלמידי
כיתה א' בביס החי'ל".
אני הייתי הבת הבכורה שאמורה היתה
להביא נחמה לאימי, ואת המכתב מצאתי לאחר מותה.
מאותו רגע כבר אי אפשר היה לעצור את
הסחרחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה