המסע לפרדס כץ - חלק שני

לקריאת החלק הראשון על המסע לפרדס כץ - לחצו כאן

נשימה - קולאז'

ב-1950 היתה רינה גורני תלמידת שנה א' בבית הספר המנדטורי לאחיות,  ששכן בבית חולים 'הירקון' בתל אביב.   כמו חברותיה לכיתה, גם היא  הופנתה לבי"ח 'פרדס כץ', כדי לטפל בתינוקות הפוליו.

"עד היום אני רואה את התינוקות האלה. רק הראש מציץ החוצה". היא  אמרה לי בטלפון, נאנחת. "וגם את הפה הפעור שלהם אני זוכרת. והשפתיים שרצו אוויר". "הגעתי ל"פרדס כץ"  כשהייתי ילדה,  בת   שמונה עשרה,  במעבר ישיר מרחביה, ירושלים. --  

"התינוקות  רצו לנשום", היא אומרת -- "רצו לנשום".--  "אבל ריאת הברזל לא יכלה לעזור להם" הוסיפה,  קולה סדוק.  "הכניסו  את התינוקות  לגליל ברזל, שלא שווה כלום.  כלום. תארי לעצמך, לקחו  את התינוקות, שהשיתוק כבר פגע בשרירי הנשימה שלהם,   והכניסו אותם לתוך ריאת ברזל של מבוגרים".

"ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? ראית ילד  שלא יכול לנשום?"

***

ועדת החקירה הממלכתית
ישיבה מיום 29 בינואר 1997

חברי הוועדה:

יו"ר        - שופט בדימוס   - יהודה כהן.

חברה בוועדה - שופטת בדימוס  - דליה קובל

חבר בוועדה  - אלוף במילואים - דוד מימון

העד - פרופ' יעקב רותם - תיק 3/97

היו"ר: "אני מזכיר לך שעליך לומר את האמת, את כל האמת, ורק את האמת."

פרופ' רותם: מאה אחוז.

היו"ר:"שמך פרופ' יעקב רותם"?
פרופ' רותם: כן.

היו"ר:"האם... המקצוע שלך רופא ילדים?"

פרופ' רותם:  (הייתי. עכשיו אני בפנסיה) ב- 1952 הייתי ב'פרדס כץ'
כ.ה. קובל: בתור?

פרופ' רותם: בתור מנהל מחלקה בזמן שהשתוללה מגיפת פוליו.

כ.ה. קובל: שיתוק.

פרופ' רותם: פוליו,  ואז הלבינו שערותיי. הייתי בלונדי.

היו"ר: ".....מה שם המוסד הרפואי בפרדס כץ?"

פרופ' רותם: זה היה בית חולים למחלות מידבקות, בית חולים ממשלתי, בבני ברק. ככה זה נקרא. אנחנו קראנו לזה 'פרדס-כץ'. ואני נכנסתי לשם כמנהל מחלקה  ב1952 ,וזו היתה טרגדיה אחת גדולה. גם של המשפחות וגם של הרופאים, וגם של האחיות, כי המוות קצר קציר גדול, כשלא היה לנו שום אמצעי נגד המחלה הזו, שיתוק ילדים, מלבד ריאות ברזל... "

***

אחר כך,  כשבאתי לראיין אותה בדירתה בבית דו קומתי בגבעתיים,  והיא הניחה  על השולחן כריכים עם גבינה צהובה  ועוגה, ולימונדה, וקפה, מתנועעת בקלות של נערה, היא אמרה לי, "הייתי אחות עשרות שנים, וראיתי הכל.  הכל.  אבל את הילדים האלה אני לא יכולה לשכוח, את התינוקות האלה,  מהשיתוק.  הם חוזרים אלי בלילה.  ואני, אז, בגיל 18. מה ידעתי".

--

"והיה הרופא הזה מגרמניה, לא זוכרת את שמו, מנהל המחלקה, שלא ידע עברית".

"ד"ר אלייכים מרבורג?" אני שואלת. 

"כן. כן. ואחריו הגיע ד"ר רותם, ואחר כך ד"ר שיבא סגר את בית החולים בגלל כל מה שהיה שם" 

--

"והתינוקות.  בכיות כל הזמן.  והם היו  לבד, בלי ההורים , בלי אף אדם שהכירו". 

***

כ.ה. מימון: אתה יכול לתת איזשהי הערכה, דיברת על מצב חמור של תמותה שהיתה שם.

פרופ' רותם: בפרדס כץ?

כ.ה. מימון: כן. ...

פרופ' רותם: בפרדס כץ מתו על ידי ילדים, וזה שחק אותי. זה הרס אותי, זה הלבין את שערותיי.

***

"ואני זוכרת ילד אחד, שכל הזמן באתי לבדוק מה איתו, כי אליו דווקא נקשרתי, ובכיתי כשנשמתו נפחה, ממש כך. אני זוכרת אותו. ראית פעם אדם  שרוצה לנשום ולא יכול? והילד הזה  בכה כל הזמן, תעזרו לי לנשום, תעזרו לי לנשום. אמרתי לו, יהיה טוב, והוא כבר לא האמין לי. ואז הוא הפסיק לבכות. שתק.  קודם רק הרגליים שלו שתקו, אחר כך הידיים שלו שתקו, אחר כך הנשימה שלו שתקה, בסוף כולו שתק. שתיקה- שיתוק.  חשבת על הקשר? ומיד רצו ולקחו אותו מריאת הברזל, כי היו צריכים להכניס אליה ילד אחר, שגם לו היו בעיות נשימה קשות,  ושגם הוא ימות. ריאת הברזל לא עזרה לאף אחד.."

***

כ.ה. מימון:  אתה יכול לדבר על היקף, נאמר בחודש?

פרופ' רותם:  הרבה, זה היה משהו איום ונורא. אני לא יכולתי לחיות עם זה,

כ.ה. מימון: בפרדס כץ, מה זה הרבה?

פרופ' רותם: אני חושב שבמשך החודש מתו בודאי ..עשרים ילדים,..זה באופן מאד לא מדויק,

כ.ה. מימון: כן.

***

איך נערך האבחון?"
"על ידי דיקור נוזל חוט השדרה", היא עונה , "פרוצדורה הכי מכאיבה שאני מכירה".
-"ואחרי האיבחון בפוליו?"
"אחרי שהיתה אבחנה , עשינו איזולציה— הפרדה מוחלטת של החולה מבני משפחתו ומהסגל."
--
"והילדים. לא זוכרת אם פחדנו כבר מההתחלה,  אבל פחדנו, ולא רצינו לגעת בהם, בצואה שלהם, בקיא שלהם. לא היה לנו שום אמצעי הגנה יעיל מהידבקות. 
והם מתו". 
"מי הצעיר הנחמד הזה בצילום?" שאלתי, כדי להפיג מעט את אווירת  הזיכרונות הקשים . "אה, זה הבן שלי", היא ענתה.  רינה קמה והביאה את הצילום  .
"זה הבן שלי שנפטר מסרטן לפני שנים", הוסיפה. "אנחנו הולכים לבית הקברות כל יום שישי".
--
-"איך הפעילו את ריאת הברזל?"
"היא היתה מחוברת למקור חשמל ויצרה רעש עצום,  כמו טרקטור".
"מכונה פרימיטיבית",  היא אומרת . "להכניס תינוקות לתוך ריאות ברזל.  זה היה פרימיטיבי".

***

פרופ' רותם: זה היה משהו איום ונורא כי (בפרדס כץ) זה היה רק ריאות ברזל, והן לא ענו על ..הדרישות, ..אם לילד היתה רטיבות בגרון אז הריאות סחבו לו את הרטיבות לריאות, וראינו שזה רע מאד.

***

"היו הפסקות חשמל. ואז הפעלנו  את ריאת הברזל באופן ידני. והשתדלנו לא להפסיק לרגע כי כל רגע ללא חשמל יכול להביא למוות. הרי הם לא יכלו לנשום לבד.
אבל גם ככה הם הובלו למוות".

***

"אני הייתי בעצם המומחה, תסלחו לי על הצניעות כרגע, המומחה לשיתוק ילדים, מומחה טרגי מאד. מפני שהמוות קצר קציר, לא היתה שום רפואה, היה רק טיפול באהבה, ו.. ו.. ציפייה לנס".

***
"ריאת הברזל,  הגליל הענק ממתכת, החבית הארוכה הענקית"  היא אומרת בשאט נפש .  "מיכל ענק, שהיה סגור מכל הצדדים ורק הראש פתוח".

***

בבוקר לא עבות אחד,..החלטתי שאני אכנס לריאות ברזל. האחות התנגדה, מה פתאום ..היא תכניס מנהל מחלקה לריאות ברזל? אבל אמרתי-...אני פוקד עליך, אני מנהל מחלקה, כי אני לא יכול לבד לסגור את הדלת.  אז הכניסו אותי לשם, ואני הרגשתי מה ש.. רציתי לדעת איך מרגיש ילד באותו קבר בחיים. איך הוא מרגיש?

***

                                             
תינוק אמריקאי בתוך ריאת ברזל מיוחדת לתינוקות. לידו אחות מוסמכת. ארה"ב, שנות השלושים של המאה העשרים

ידוענים שחלו בשיתוק ילדים: בישראל: נחום היימן נולד חולה בגיל עשר בשיתוק ילדים (פוליו) ובמשך שלוש שנים שכב בבית חולים מחובר לריאת ברזל.  בארה"ב: מיה פארו, פרנקלין  דלאנו רוזוולט,