להלן ציטוט מהפוסט של אסף הראל, שהתפרסם גם בעמוד הפייסבוק "בחברת האדם - אנתרופולוגיה בארץ ובעולם" בו כל שבוע אנתרופולוג אחר מציג אנתרופולוג/ית בולט, משפיע ומעורר השראה בתחומו.
"מאירה וייס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף היא אנתרופולוגית של החברה הישראלית. מאירה כיהנה בעבר כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה, כיושבת ראש האגודה האנתרפולוגית הישראלית והייתה פרופסורית אורחת באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.
מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של מדינת ישראל. לאחרונה ריכזה את ההשתלמויות בתהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים). מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר .(Laura Nader) כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית.
בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית. ספרה הראשון ופורץ הדרך, "אהבה התלויה בדבר," (הוצאת ספרית פועלים ) עוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית." הספר דן במקרים של דחיית ילדים על ידי הורים עם דגש על המרכזיות החברתית-תרבותית של אסתטיקה בהבניות רגשיות של אהבה, משיכה ותיעוב.
למידע נוסף
ספרה השני, "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית," (הוצאת סטנפורד) עוסק במוטיב דומיננטי בחברה הישראלית - ההאדרה של הגוף היהודי, הגברי, האשכנזי ולרוב הטרוסקסואלי. מוטיב זה משמש כמייצג עיקרי של תפיסות ישראליות של שלמות ומושלמות בניגוד ל"גוף האחר." "הגוף האחר" מודר מן המרחב הציבורי מאחר והוא מגלם את האיומים הגופניים על שלמותה התודעתית של החברה הישראלית: זיקנה, נכות, זהויות לא יהודיות, ועוד.
למידע נוסף
ספרה האחרון של מאירה, "למראית אין," (הוצאת רימונים) מטשטש את הגבולות האפיסטמולוגים בין המישור המדעי והספרותי ובין ריחוק אקדמי וקרבה חוויתית. נובלה זו חושפת אירוע נסתר שהתרחש במלחמת יום כיפור ומבוססת על מקרה אמיתי. כמו כן, חלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של מאירה בעת שערכה את המחקר הראשון שלה באנתרופולוגיה. הנובלה מציגה את העצב הנורא של ייטי וקארול ברקוביץ, ששכלו את בנם יוז'י במלחמת יום הכיפורים. במסגרת חקירתו את נסיבות מות בנו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות.
למידע נוסף
בקרוב עומד להתפרסם ספרה הבא - "מלב האפלה" . ספר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי ארוך שנים במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. במהלך מחקר זה מאירה חשפה ונחשפה לסודות הנוגעים בשימוש הפוליטי בממסד הרפואי לצורך יצירת אמיתות משפטיות בסוגיות מהותיות של חיים ומוות. בימים אלו שוקדת מאירה על סיומו של ספר נוסף הכורך יחדיו הווה עם עבר, ועוסק, למשל, בקשרים החבויים והכואבים בין מגפת הפוליו בשנות החמישים ופרשת ילדי תימן.
אנו חיים בעידן של אתנורופולוגיית "אינסטנט" המבוססת ביתר שאת על ביקורים קצרים וחטופים ב"שדה." זו תקופה בה המפעלים האקדמים נשענים ביתר דחיפות על סטנדרטיזציה ויצירת ידע הנגיש בעיקר לקהל מצומצם של אנשי מקצוע. המחקרים של מאירה וויס מראים כי אתנוגרפיה מעמיקה יחד עם רגישות חברתית, אומץ ויצירתיות מהווים בסיס אינטלקטואלי הכרחי ליצירת ידע אנתרופולוגי בעל רלוונטיות מיידית למרחב הציבור".
אסף הראל הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רסי. הוא ביצע מחקר אתנוגרפי בקרב ישראלים ופלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית וחוקר תודעות זמן דתיות בקרב מתנחלים. הוא הכיר את מאירה וייס כשהיה סטודנט שלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
"מאירה וייס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף היא אנתרופולוגית של החברה הישראלית. מאירה כיהנה בעבר כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה, כיושבת ראש האגודה האנתרפולוגית הישראלית והייתה פרופסורית אורחת באוניברסיטת בר-אילן ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.
מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של מדינת ישראל. לאחרונה ריכזה את ההשתלמויות בתהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביות וטראנסג'נדרים). מאירה היא אנתרופולוגית בעלת רגישות רפלקסיבית יוצאת דופן לקשרים הסבוכים שבין האישי, המקצועי והידע האנתרופולוגי. מבחינה תיאורטית, מאירה חוקרת וכותבת במסורת האמיצה של האנתרופולוגית האמריקאית לאורה ניידר .(Laura Nader) כלומר, היא מעמיקה לבחון מוקדי כח ממסדים ותרבותיים המאפשרים את קיומם החבוי של תהליכי שליטה חברתית ותודעתית.
בהתאם לזאת, מאירה התמידה לחקור ולהאיר בצורה ביקורתית אך אמפטית צדדים אפלים וכואבים של החברה הישראלית. ספרה הראשון ופורץ הדרך, "אהבה התלויה בדבר," (הוצאת ספרית פועלים ) עוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית." הספר דן במקרים של דחיית ילדים על ידי הורים עם דגש על המרכזיות החברתית-תרבותית של אסתטיקה בהבניות רגשיות של אהבה, משיכה ותיעוב.
למידע נוסף
ספרה השני, "הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית," (הוצאת סטנפורד) עוסק במוטיב דומיננטי בחברה הישראלית - ההאדרה של הגוף היהודי, הגברי, האשכנזי ולרוב הטרוסקסואלי. מוטיב זה משמש כמייצג עיקרי של תפיסות ישראליות של שלמות ומושלמות בניגוד ל"גוף האחר." "הגוף האחר" מודר מן המרחב הציבורי מאחר והוא מגלם את האיומים הגופניים על שלמותה התודעתית של החברה הישראלית: זיקנה, נכות, זהויות לא יהודיות, ועוד.
למידע נוסף
ספרה האחרון של מאירה, "למראית אין," (הוצאת רימונים) מטשטש את הגבולות האפיסטמולוגים בין המישור המדעי והספרותי ובין ריחוק אקדמי וקרבה חוויתית. נובלה זו חושפת אירוע נסתר שהתרחש במלחמת יום כיפור ומבוססת על מקרה אמיתי. כמו כן, חלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של מאירה בעת שערכה את המחקר הראשון שלה באנתרופולוגיה. הנובלה מציגה את העצב הנורא של ייטי וקארול ברקוביץ, ששכלו את בנם יוז'י במלחמת יום הכיפורים. במסגרת חקירתו את נסיבות מות בנו, מתגלה לקארול סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו. גילוי זה מביא לתוצאות הרסניות.
למידע נוסף
בקרוב עומד להתפרסם ספרה הבא - "מלב האפלה" . ספר זה מבוסס על מחקר אתנוגרפי ארוך שנים במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר. במהלך מחקר זה מאירה חשפה ונחשפה לסודות הנוגעים בשימוש הפוליטי בממסד הרפואי לצורך יצירת אמיתות משפטיות בסוגיות מהותיות של חיים ומוות. בימים אלו שוקדת מאירה על סיומו של ספר נוסף הכורך יחדיו הווה עם עבר, ועוסק, למשל, בקשרים החבויים והכואבים בין מגפת הפוליו בשנות החמישים ופרשת ילדי תימן.
אנו חיים בעידן של אתנורופולוגיית "אינסטנט" המבוססת ביתר שאת על ביקורים קצרים וחטופים ב"שדה." זו תקופה בה המפעלים האקדמים נשענים ביתר דחיפות על סטנדרטיזציה ויצירת ידע הנגיש בעיקר לקהל מצומצם של אנשי מקצוע. המחקרים של מאירה וויס מראים כי אתנוגרפיה מעמיקה יחד עם רגישות חברתית, אומץ ויצירתיות מהווים בסיס אינטלקטואלי הכרחי ליצירת ידע אנתרופולוגי בעל רלוונטיות מיידית למרחב הציבור".
אסף הראל הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רסי. הוא ביצע מחקר אתנוגרפי בקרב ישראלים ופלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית וחוקר תודעות זמן דתיות בקרב מתנחלים. הוא הכיר את מאירה וייס כשהיה סטודנט שלה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי.
