המסע לפרדס כץ - חלק ראשון

בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת ובראשית שנות החמישים שטפה מגיפת הפוליו (שיתוק ילדים) את ישראל, כגפרור בשדה קוצים. אחותי הקטנה עפרה, כמעט תאומתי, נפטרה ממנה. מעולם לא דובר בבית על המוות הזה. עפרה נגזרה מהתמונות המשותפות שלי ושלה ומהשיח המשפחתי.

בספר שעומד בפני סיומו אני כותבת מעין אוטוביוגרפיה של היעדר + ניסיון להציג חלקי מחקר המתעד את המגיפה המושתקת. כאן אשתף חלקים מתוך כתב היד ואשמח מקרב לב לקבל את תגובותיכם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ב-27 לאוגוסט 1950, הובלה אחותי עפרה באמבולנס מביתנו ביד אליהו לבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות בפרדס כץ, שם אושפזו ילדי הפוליו. בשישה באוגוסט, עשרה ימים אחר כך, נמסר להוריי על מותה.

**

 "זה ברחוב אוסישקין", אמר לי שרון [1]. אני נוהגת לאט בתוך מבוכי השכונה שהופכת לחרדית יותר ויותר, מסביב מתרוצצים ילדים במכנסיים שחורים, פאות וציציות בחצרות של תלמודי תורה, ונערות ונשים בטייטס שחורים מהלכות בחום של 39 מעלות צלסיוס, סוחבות שקיות ניילון של 'שפע כל'.

ברחוב אברבנאל גוברות פעימות ליבי. האמבולנס שהוביל את עפרה , אני חושבת, עבר בדיוק כאן, ברחובות האלה שבהם אני נוסעת עכשיו. "תיסעי בתוך הפרדסים", הנחה אותי נהג האמבולנס הזקן, שהוביל, בדיוק היום לפני שישים ושתים שנה , את התינוקות ההוזים מחום והכניס אותם לבית החולים.

אני נוסעת. עכשיו אין פרדסים. אין אפילו פרדס אחד. האדמה מכוסה בניינים רבי קומות וכמה בתים קטנים עם חצרות. 'ראית את חלף עם הרוח?' שאל אותי נהג האמבולנס כשאיתרתי אותו בבית אבות מעופש בדרום תל אביב. 'אז, תעלי במעלה גבעה, ובראש הגבעה תראי את הבניין הראשי היפה. ממש כמו הטירה ב'חלף עם הרוח'.

מכל הצדדים עטף הפרדס את הבניין," המשיך נהג האמבולנס הזקן במבטא תימני בולט, "רק מצד אחד, מהכניסה הראשית, לא היו פרדסים, אלא שדרת דקלים יפהפיה, שדרכה הלכנו עם האלונקות של התינוקות".

קצת טועה בדרך, אני מגיעה לרחוב ז'בוטינסקי, "רמזור 21, תפני ימינה", הורה לי אתמול שרון רז, "רמזור 22, קצת מערבה, וימינה, לרחוב אוסישקין, ואז תרימי עיניים". אני מרימה את עיני, ומולי ניצבת שדרת הדקלים.

חשבתי שהלב יתפקע. אבל הוא לא.

הולכת מתחת לשדרת הדקלים, אני מנסה לדמיין את הדרך שבה עברה האלונקה שלך, עפרה, אחותי. אני צועדת בתוך האדמה החומה והרוטטת שמתחתי , שעקבות צמיגיו של דחפור עדיין בולטות בה. מסביב הרס, הרס, של כל בנייני המתחם.

הרס נטוש, לא מטופל, קוצים בכל מקום. אם מישהו יזרוק גפרור המקום יעלה באש. אני צועדת, עיני בתוך האדמה. כשאני מרימה שוב את עיני, אני רואה את הגזיבו, שמתחבא מתחת לעשבים גבוהים, לענפים של עצי פרא, ומתגלה ככל שאני מתקרבת.

"עבודת ההרס נפסקה בדיוק כשהגיעו למבנה היפהפה. אני מתבונת בו, איבר שנתלש מאירופה המלוכנית והושתל בגוף השמש הלוהטת של המזרח התיכון. אני רואה רוזנות, נשים עם צווארונים מעומלנים ושמלות טפטה מרשרשות כותבות מכתבים לאהובי ליבן, ומשרתות מנסות להבריח את החום הלוהט בעזרת מניפות מצויצות. תזמורת הנגנים מלונדון אף היא מתמקמת כאן, ומרנינה את ליבם של העוברים ושבים, נסיכים ודוכסים".

מיד אחר כך אני רואה בעיני רוחי את ד"ר מיירברג, הרופא הגרמני של בית החולים, לבוש בבגדי רופא לבנים ומגוהצים למשעי, יחד עם האחות שהביא עמו מגרמניה, ושניהם יושבים בתוך הגזיבו, מעשנים סיגריה ארוכה ונזכרים בימים הטובים בגרמניה, עם בתי הקפה המהודרים והפסנתר בפינה.

 עפרה, אחותי. שוב אני פורחת בחלומות והזיות, במקום לחשוב עליך.
============================================

צילומים: שרון רז, פרויקט "נטוש". כל הצילומים בפוסט הנוכחי צולמו על ידי שרון רז. ואף ההשראה לחלק מההסברים. בהמשך ארחיב על החיבור שלי לפרויקט המפואר של שרון.