סיפורי גוף

 Narratives of Embodiment: The discursive formulation of multiple bodies / Prof. Meira Weiss

הגוף אינו מהות שניתנת להבנה רק במונחים פיזיקאליים, כימיים, או רפואיים. כאנתרופולוגית של הגוף והרפואה, גם מאירה וייס מצאה במחקריה שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי. במאמר הנוכחי היא  מראה כיצד הגוף מתכתב בעת ובעונה אחת עם שורה של נרטיבים מקבילים או שונים שעלולים  להתנגש זה עם זה במצב נתון. מטרתו של המחקר אותו ערכה פרופ' וייס במשך כעשור והתפרסם  בכתב העת "Semiotica", הייתה לבחון את האופן בו מגוון  התסריטים הללו ביחס לגוף, יכולים  לדור בכפיפה אחת גם אם הם לא עקביים , שונים,   ואפילו סותרים.  

מאת פרופ' מאירה וייס

הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים

המחקר התבסס בעיקר על קבוצות של סטודנטים וסטודנטיות לתואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל-אביב. המשיבים נתבקשו לדמיין ולתאר באופן מילולי  ולצייר את גופם שלהם במצבים הבאים: הגוף הבריא, הגוף הפנימי, הגוף החולה (במחלות שיפורטו בהמשך) והגוף במלחמה (יוסבר בהמשך). ההוראות שקיבלו המשיבים היו ברורות – להגיב באופן חופשי ואסוציאטיבי , בלי פרשנות.

במאמר הנוכחי  הוצגו בקיצור רק ההתייחסויות לגוף הפנימי, הגוף החולה והגוף במלחמה. (לגבי 'הגוף הרגיל' אנא פנו   למאמרים אחרים ולספרה "הגוף הנבחר"). את התשובות שהשיבו הסטודנטים  והסטודנטיות בבואם לתאר את גופם הפנימי ניתן לחלק לשלוש קטגוריות מרכזיות: הגוף הביולוגי, הגוף הרגשי והגוף ממבט מבפנים. התיאור הביולוגי נע סביב דימוי הגוף שהופיע בשיעורי הביולוגיה בתיכון – תיאור של האיברים הפנימיים (הריאות, הלב הכבד וכיוצא באלה). התיאור הרגשי בא לידי ביטוי בציטוטים כמו "כאשר נתבקשתי לתאר את גופי, ראיתי לנגד עיני את רגשותיי מתרכזים בקיבתי" או  "לגוף יש את הרגשות הפנימיים שלו, הם יוצאים מהלב, המוח והמצפון. הרגשות עטופים, כאילו היו איברים."

הקטגוריה השלישית, הגוף ממבט מבפנים, התבררה בדיעבד גם כקטגוריה הפופולארית ביותר שאליה התייחסו המשיבות והמשיבים באומרם בין היתר כי "ניסיתי לדמיין כיצד ייראה חלקיק המטייל בתוכי... שקט, כחול, נוזל, תת-מימי כמעט." משיב אחר אמר כי "זה כמו לשחות בפלסמה, תחושה של ריחוק, אני קטן ואילו הגוף שלי הוא עצום - ללא קווי מתאר ברורים, הוא מקיף אותך..." ניתן לראות כי קווי המתאר והגבולות הפיזיים שמגדירים את הגוף הביולוגי, מאבדים מחשיבותם ונעלמים במהלך התיאור של הגוף הרגשי והגוף הפנימי (The Inner Body).

הגוף החולה – איידס, סרטן ומחלות הלב

החשיבות המיוחסת לקיומם  (או העדרם)  של קווי מתאר וגבולות גוף מוגדרים,  קיבלה משנה תוקף עת נתבקשו המשיבים לדמיין את גופם כגוף  החולה בסרטן,    איידס,  או מחלות לב.

המשיבים והמשיבות העלו שימוש תדיר וחוזר בשתי מטאפורות  משלימות שמאפיינות את מחלת הסרטן ונגיף האיידס: שינוי הצורה (Transformation) וזיהום (Pollution), שתי מטאפורות שטמנו בחובן מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות  בנוגע למצבם של החולים ולסיכויי החלמתם. זהר, למשל, סטודנטית בת 25  אמרה כי "הסרטן אוכל את גופך, אני מדמיינת אותו כמו "פאקמן" שאוכל את כל מה שנקרה בדרכו, יש לו פה פתוח עם שיניים והוא אוכל הכל. הגוף כולו מתפרק." יוני, סטודנט בן 27 הוסיף "אני מדמיין את הסרטן כמשהו דביק, דוחה, כמו תמנון שנדבק ולא מרפה."  התפיסה לפיה מחלת הסרטן היא אקטיבית בעוד החולה עצמו הוא הקורבן הפסיבי עברה כחוט השני בתיאורם של המשיבות והמשיבים.

בבואם לתאר את האיידס , תפסו אותה הסטודנטים כמחלה כלל-מערכתית , שאינה נובעת ממרכז או מוקד פנימי, והורסת כל חלקה טובה. רוז בת ה-24 תיארה את נגיף האיידס באומרה "לאיידס אין מרכז,  ..אם אדם מקבל איידס הרי שכל גופו  חולה ולא רק איבר אחד." "איידס הוא חלק מאיתנו, אני לא יכולה לראות כיצד ניתן להסיר איידס כאילו מדובר  בגידול נקודתי. נגיף האיידס נמצא במחזור הדם ומזהם אותו בשיטתיות" הוסיפה יעל בת ה-23. 

שתי המטאפורות דנן הינן מקבילות סימבוליות אשר משלימות זו את זו. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף משום שהם מתרבים ומביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.

גם לדימוי הגוף בקשר למחלות לב התבקשו המשיבות והמשיבים להתייחס.  וכאן, למרות ששיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון של מחלות לב  דומים לאלו  של מחלות הסרטן, מחלות הלב תוארו כפגם טכני או מכני בתוך גוף האדם . מחלות לב, כולל התקפי לב, תוארו כתקלות מכאניות מצערות שלרוב אינן נגרמות באשמתו של החולה. מיכל, אחת המשיבות טענה כי "כשמדובר בליבך, מדובר באיבר ספציפי הדורש תיקון, לא בזיהום המשנה לחלוטין את גופך. מחלות לב אינן מערערות את הגבולות הקיימים כמו הסרטן והאיידס..."

זאת ועוד, לדידה של פרופ' וייס, ניתן לייצר הקבלה בין המטאפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לבין שתי תפיסות שונות לגבי  הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", קרי, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי העקרונות של פס ייצור ושליטה ריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידם וקידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, שהציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות. זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי הסטודנטים שהמחישו את מחלות הלב בציור של קו ייצור שהושבת או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד.

מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף המסורטן או חולה האיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה נגועים,  ולא  מכונה בעלת  חלקי חילוף.

הגוף במלחמת המפרץ הראשונה

בשלהי שנת 1990 ובראשית 1991 הכותרות בישראל דיווחו על מצב חירום נוכח מלחמה במפרץ הפרסי. החרדה והאימה בתקופה שקדמה למלחמה היתה קשה. במלחמות ישראל הקודמות היתה הפרדה די יעילה בין חזית לעורף, כשבחזית לחמו גברים ובעורף המוגן יחסית, נשארו נשים וילדים. מלחמת המפרץ פרצה את הדפוס המוכר הזה גם בסכנה של הנשק הכימי והביולוגי שהוצגה על ידי נציגי הממסד הישראלי כאיום ממשי על העורף.  שבועות לפני תאריך הפלישה האמריקנית לעירק האוכלוסייה התבקשה להצטייד במסכות מגן, להכין חדרים אטומים, להגיע להדרכות ציבוריות שפירטו כיצד לנהוג בעת אזעקה והזמינו את הקהל לצפות בסרטונים שהדגימו את הזוועה הכרוכה בפגיעות מנשק כימי וביולוגי,  ועוד ועוד. בעת ההיא המשיך המחקר שערכה פרופ' וייס להתנהל כסדרו אך הדימויים שהועלו על ידי המשיבים אופיינו בקו דומיננטי חדש ואחר – זה של הגוף במלחמה.

מעט לפני המלחמה, בזמן התרחשותה, וחודש אחרי סיומה, עת נתבקשו המשיבים לתאר את גופם, מרביתם תיארו גוף ללא איברים פנימיים וללא פנים של ממש (או לחילופין פנים המכוסות במסכות אב"כ), קווי מתאר פרוצים ועוד. מעבר לכך, הגוף מוסגר מעת לעת באמצעות קווי המתאר של החדרים האטומים בהם שהו אזרחים רבים בזמן ההפצצות מעירק. תיאורים בעלי מאפיינים דומים התבטאו על ידי סטודנטים   יהודים וערביים.  במילים אחרות, מדובר היה בתחושה כללית שלא הושפעה מחלוקות תרבותיות וחברתיות רגילות , כמו שיוך לאומי.    

מירי, סטודנטית בת 24, היטיבה לתאר את הדברים באומרה "אני רואה גוף שנראה כמעט נורמלי, רק עם מסכת אב"כ שמכסה את הפנים. הנה החדר האטום, אני רואה גוף אטום בחדר אטום. אני חושבת על כל הקהילה, לא על גוף ספציפי זה או אחר... כולנו באותו המצב ואנו ממתינים להוראת ההרגעה מדובר צה"ל."

התיאור הקולקטיבי אותו מסרה מירי מאפשר לנו לייצר אנלוגיה בין התיאור של הגוף במלחמה לבין תיאור הגוף החולה. בשני המקרים מדובר בגוף שעובר שינוי שנגרם על ידי כוחות גדולים ומשמעותיים יותר. עם זאת, בעוד הגוף החולה הוא הגוף הפנימי, הרי שהגוף במלחמה נראה ונבחן מבחוץ. מדובר אפוא במידה רבה בבבואות הפוכות.

לסיכום, ניתן  לראות כי מגוון המודלים של הגוף שמוצגים במאמרה של פרופ' וייס אכן יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת אצל אותם האנשים, אשר הופכים הלכה למעשה לקוראים המיומנים  של גופם. כל אדם בוחר את המודל שמתאים לו ברגע נתון,  מתוך מספר רב של פרספקטיבות קולקטיביות-תרבותיות שהובנו על ידי החברה והתרבות.

מסקנה זו של פרופ' וייס מאתגרת ואף מפריכה את  הטענה הבסיסית של מרי דוגלס  בספריה המאוחרים,  ובמאמרה שנכתב יחד עם קלבץ  (-1990)  על תיאוריה תרבותית של הדבקה (באיידס) וקבלת סיכונים. לטענתם, כל אדם מחזיק בהשקפה לגבי גופו (כמו: ניתן לתת אמון בגוף,  העור שלנו מגן על פנים גופנו מפני סיכוני הסביבה, או,  הגוף מחורר ופעור לחדירת גורמים המסכנים את קיומנו, וכו'),  הנובעת משיוכו  או מיקומו התרבותי.  אנשי שוליים המודרים תרבותית ייטו לאמץ את גישת הגוף המחורר בעוד המרכז התרבותי יאמץ השקפה הנותנת יותר אמון בגוף.  גם וייס טוענת שהגוף הוא תלוי הקשר תרבותי וחברתי, אך לא מקבלת את הדטרמיניזם התרבותי עליו מרמזים דוגלס וקלבץ. וייס מראה שהתנודות בתפיסת הגוף  משתנות כתוצאה משינוי במצבים הקיומיים שעימם הוא או היא מתמודדים,  ולא כתוצאה משינוי במיקומו התרבותי של היחיד. 

ראוי לציין כי על אף העובדה שחלק מהקטגוריות שהוצגו במאמר זה נבעו מהקלסיפיקציה שאותה הציעה פרופ' וייס למשיבים, הם לא קיבלו אותה כמובנת מאליה. במילים אחרות, סטודנטיות וסטודנטים רבים שינו ו"פירקו" את הקטגוריות הראשיות שהוצעו להם לתתי-קטגוריות. לשם המחשה, קטגוריית הגוף הפנימי שהוצעה על ידי פרופ' וייס פורקה על ידי המשיבים עצמם לשלוש תת-קטגוריות שהוזכרו לעיל – הקטגוריה הביולוגית-הרגשית וקטגוריית המבט מפנים.