אמא ובת

אמא ובת. צילום: ויקטוריה סורוצ'ינסקי

היום, בתאריך הזה בדיוק, הפכתי לאמא.


בשמונה וחמישה או חמישה לשמונה. לא זוכרת. עכשיו כבר שמונה ושבע דקות, ולכן, בטוח שבשעה הזו הייתי אחרי. על בטני הונחה תינוקת קטנה ועטופה שכמעט נחנקה כמה דקות קודם מחבל הטבור (כתוצאה מטמטום של רופאים ושלי, ילדה קטנה שהלכה ללדת ולא ידעה כלום) ועכשיו שתינו היינו רגועות.

התבוננתי בה. גם עיניה שלה עקבו אחרי. אני זוכרת את הרגע הזה. הסתכלתי עליה, לא יכולה להפסיק. משהו קמאי שלט בי. תסתכלי. תסתכלי. תלמדי אותה. רק הפנים היו גלויים. היא היתה כהה, שריד למאמץ שעברה כמה דקות קודם, במאבק על החיים והנשימה, אבל רגועה לגמרי.

במעבר שבין הסנטר והפנים היה קפל קטן, מתוק, שסימנתי אותו, מעין סימון על העור. לא זוכרת אושר ברגע הזה. האושר הגיע יותר מאוחר. אני זוכרת רק סימון, סימון של הילדה שלי. שאדע לזהות אותה, סימון של בעלות, אימוץ, שייכות. שמהרגע הזה היא שלי.

בדיו לבן, כפי שאומרת הלן סיקסו, רשמתי בזכרוני את פרטי הפנים של הבת שלי. ומאותו הרגע השתנו חיי. הכל. תמי שלי לימדה אותי כמעט את כל מה שאני יודעת היום. היא הפגישה אותי עם האושר, ועם האהבה, שלא ידעתי שיש כמוה, שהולכת וגוברת עם השנים, ועם השמחה.

ועדיין אני מתבוננת בה, בבתי, כמו ביום ההוא. אבל היום אני מתבוננת לא לצורך סימון טריטוריה או ברית על בעלות. היום היא כבר לא שלי. היום אני מתבוננת באופן שבו היא מתפתחת כל הזמן, מגשימה את החלומות שאני מעולם לא הגשמתי, מלאה עוצמות, --כמו נטע שהדנ"א שלו יודע איך עליו לצמוח, ומיהם הנטעים האחרים שהוא רוצה בסביבתו.

נכתב ב-29.6.12 בשעה 8 ושבע דקות בבוקר.

תודה להר הקסמים, שבזכות הפוסט שלה "אמהות ובנות", הכרתי את ויקטוריה סורוצ`ינסקי .