שנת צהרים

"אין לך סיכוי שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בדיוק בשעה 2.30 את מורידה את התחתונים. אין לך סיכוי".

משפט זה לקוח מתוך סיפור קצר, קטע מספר בכתובים שאני מבקשת לחלוק איתכם. הוא  מתכתב עם כמה פרסומים שיצאו לאחרונה, כמו "אספלט" (כתר) של מיכל פיטובסקי.

להלן הסיפור הקצר:

"שנת צהרים"

ההתפשטות//טכניקה מעורבת על נייר//2012//שרון רשב"ם פרופ

"בדיוק בשתיים בצהרים, כמו על פי סימן מוסכם, הם הגיחו מהמיטות, כפות רגליהם היחפות טופפו על הרצפה. במהרה הסתדר לו מעגל במרכזו של חדר האוכל, שם הם חיכו לה, חסרי סבלנות.

אבל היא הגיעה באיחור . בקושי גררה את הגוף הרך מהמיטה , בכבדות היא הציבה את כפות רגליה על הרצפה השטופה ודידתה באיטיות לעבר חדר האוכל של בית הילדים.

"כמה זמן נחכה לך", הם רטנו. "זוזי כבר. כנסי פנימה".
היא חדרה מבעד לגופים המזיעים. עמדה במרכז המעגל, מוגפת על ידי הילדים.
היא התבוננה בהם. עיניה חלפו מאחד לשני ואז, עצרו בנקודה אחת וקפאו.
"תיראו איזה מכוערת", זמזמו השפתיים שמולה.
היא הרימה עיניים, סקרה את הפנים הלועגות.
"יאללה , תורידי כבר את החולצה", צעק חגי, הילד הגבוה שפעם הפיל אותי מהמדרגות.
עיניה נעשו גדולות. עורה הפך לבן.
"נו כבר, תורידי את החולצה", צעק עמוס שהיה קרוב של בן גוריון.
"את החולצה, את החולצה", החרו אחריו האחרים.
הילדים פסעו לעברה. הם מתקרבים אלי, היא חשבה לעצמה. הם מתקרבים עוד קצת ועוד קצת. עור פניה הפך יותר לבן. שיערה השחור פרוע.
היא פרמה כפתור אחד בפיז'מה.
"עוד, עוד. יאללה תפתחי הכל".
הילדה הסתכלה עליהם, ידיה הקטנות התרוממו באיטיות והאצבעות החלו פורמות את הכפתורים, כמעט אוטומאטית.
"עוד, עוד, נו כבר, יותר מהר", צעקו הפנים שמסביב, עיניהם בורקות משמחה.
הכפתור האחרון נפרם והחולצה שהיתה גדולה עליה בכמה מידות נשרה על הרצפה .
היא עמדה לפניהם. גופה הלבן השמנמן כמו הצטמק וכתפיה היו מכווצות כאילו רצתה להיות עוד יותר קטנה.
"תיראו את הציצים שלה", צעקו הקולות מסביב. "איזה ציצים שמנים. בטח יש לה שם חלב. היא אפילו יכולה להניק תינוקות".
"את רוצה להיניק אותי?" צעק אחד הקולות שממול.
"בואי נמצוץ לך את הציצי", צעק קול אחר.
צבע הפנים של הילדה הקטנה נעשה לבן יותר ויותר, והעיניים נפקחו עוד ועוד. הילדה ידעה מה יקרה עכשיו. רגליה התחילו לרעוד.
המעגל החל סוגר עליה.
"תורידי כבר את המכנסיים. נו כבר. למה את מחכה?" הם צעקו.
היא לא אמרה מילה. רק התבוננה בהם.
הילדה ידעה מה יקרה עכשיו, מה קורה כל יום באותה שעה בדיוק.
אבל אולי בכל זאת? התחננו העיניים ותרו אחרי עזרה.

אבל אף אחד לא יציל אותה, את שושנה אשכנזי, הילדה הקטנה.
אין לך סיכוי, שושנה אשכנזי. אין לך סיכוי ילדה קטנה בת חמש. את מתחננת על נפשך, אבל אף אחד לא יושיע. את לבד בעולם. וכל יום בשעה 2.30 בדיוק את מורידה את התחתונים.
אין לך סיכוי.


היא פרמה את השרוך שהיה כרוך סביב מותניה. המכנסים נשרו. עור הרגלים הלבנבן בהק.
"נו כבר, תורידי את התחתונים", צייצו הפיות הקטנים והתקרבו לעברה. היא יכלה לחוש בהבל פיהם על עורה.
העיניים שלה נעשו ענקיות עד שתפסו כמעט את כל הפנים, והאישונים היו כל כך שחורים. בקצוות העיניים נצצה דמעה. ועוד אחת ועוד אחת. הדמעה מטיילת על העור הלבן ונעצרת בשפתיים. הילדה שותה את הדמעות.

גם התחתונים הגדולים נשרו, והיא עמדה כפופה, כתפיה רפויות. הרגלים הלבנות מוצלבות וידיה ה-וורודות מנסות להגיע לפיפי , להסתיר, שלא ייראו אותו.
רק העניים דוקרות- חשופות, גדולות. כולן אימה.
גופם של הילדים כבר כמעט נגע בגופה העירום.
"תיראו את הפיפי שלה" ,נשמע שוב צחוקם. "תיראו איזה פיפי נפוח יש לה. כמו של אימא שלה". " יש לך פיפי ענקי , כמו החור בטוסיק של אימא שלך", צעקה בצהלות שמחה הילדה שממולה.
הילדים נשמו עליה והיה לה חם, רותח. אבל אז פתאום נהיה לה קר. הבל הפה וחום ההתלהבות של הילדים כמו הפך לקרח והעור הלבן שלה התכסה בנקודות בולטות וסומרות. ואז היא הרגישה כאילו כל הכוח נזל לה מהגוף והרגליים הפכו למעין פלסטלינה רכה, וכמו החולצה והתחתונים והמכנסיים, גם היא נשרה על הרצפה. והיה לה קר.
אבל בדיוק אז התחילו זרמים חמים יוצאים לה מהפיפי ונוזלים על הרצפה. היא עצמה את עיניה. לא היה לה קר יותר.
ככה היא שכבה שם, כשהילדים מתבוננים בגוף הרך על הרצפה.
הילדים החלו לפהק. התחיל להיות משעמם והם היו כבר עייפים. צריך גם להספיק לישון קצת. עוד מעט תישמע טריקת הדלת ה-ורודה והמטפלת, שכמו כל יום הותירה אותם לבד לישון את שנת חובה בין שתיים לארבע, תחזור.

ואני, מאירה, הייתי בין הרעים"

אפילוג

למרות הקושי לצאת משנת הצהרים , אני רוצה לומר כמה מילים כלליות.  חקרתי את התהליך הזה. באנגלית הוא מכונה mobbing ובעברית ---"עליהום"... הוא מתרחש באנשים כמו בעורבים, שבבת אחת, בלי סיבה הנראית לעין, עטים על אחד מהם ומחסלים אותו, ולעיתים אוכלים את קרביו. באחד הפוסטים הבאים אתאר את התופעה הזו, איפה רווחת ומי צפוי להיפגע ממנה. כרגע ביקשתי  רק לחלוק איתכם  את הסיפור הקצר האוטוביוגרפי שכתבתי.

אני מבקשת להודות מקרב לב ל"הר הקסמים", על העיצה והרגישות, ולשרון רשב"ם פרופ, על שנאותה לאפשר לציור   שלה להתמזג עם הסיפור שלי.