מעמד ההורה השכול – היבטים של מרד, חשבון נפש והגשמה עצמית

The Bereaved Parent's Position: Aspects of Life Review and Self Fulfillment / Prof. Meira Weiss 

תקציר:

במחקר על  הורים  שאיבדו את בנם  במלחמת יום כיפור מצאה פרופ' מאירה וייס שאחרי מות בנם, כל אחד ואחת מההורים עבר תהליך של  סקירת חיים, מרד,  ודרישה להגשמה עצמית כאן ועכשיו. תהליך זה התרחש בארבעה תחומי חיים: זוגיות ואינטימיות, עבודה, מעמד חברתי, ומשפחה רחבה.  

במהלך סקירת  החיים, כל אחד ואחת מההורים חווה תחושה של החמצה בניסיון להגשים את עצמו ולקבל את המגיע לו, לפי תפיסתו, בכל אחד מתחומי החיים הללו. בעקבות תחושת ההחמצה והכישלון, עלה מרד, שבו השכול התקומם  נגד כישלונו בעבר, ודרש הגשמה עצמית באותם תחומים כאן ועכשיו.

במאמר שלפנינו,  התהליך נדון רק בשני תחומים: זוגיות ועבודה. שאר התחומים נדונים במאמרים אחרים של וייס.
 
סקירת חיים, מרד והדרישה להגשמה עצמית בתחום הזוגיות

בעקבות מותו של הבן, ההורה בוחן את טיב היחסים שנרקמו בינו\ה לבין  בת\בן הזוג לאורך השנים. במהלך חשבון הנפש  והבחינה מחדש חש כל אחד מהם שיחסי הזוגיות גבו ממנו או ממנה ויתור על צרכיו  הבסיסיים, על שאיפותיו ורצונותיו בתחום האינטימי. כעת, לאחר נפילת הבן, מתמרדים השכולים נגד ההחמצה, ואומרים "לא עוד". עתה הם דורשים להגשים כאן ועכשיו את רצונותיהם לביטוי עצמי בתחום הזוגיות, האהבה והאינטימיות. 

רק לעיתים רחוקות מבקשים השכולים  להתגרש או אפילו להיפרד.  לרוב הם מבקשים למרוד תוך המשך קיום המסגרת המשפחתית.  כך למשל, מורדת אביגיל, ילידת הארץ ממוצא תימני, בבעלה יוחנן שגזל ממנה לדעתה, את חירותה הבסיסית כאישה.

 "יוחנן , הוא הדבר הראשון שאני רוצה להתפטר ממנו", היא אומרת כמה חודשים אחרי מות הבן.  מאוחר יותר היא מסרבת לבשל עבורו  ולקיים עימו יחסי מין.  "הגיע הזמן להפסיק לבזבז את החיים על הבעל", היא אומרת.
 "והוא, יוחנן, —לא איכפת לי ממנו. הוא משעמם אותי. תמיד שעמם אותי.

ובכלל, הוא היה צריך למות במקום הבן...".    

יולק ופניה (ילידי פולניה) מבטאים תהליך דומה. לאחר מות בנם עורך  יולק בן ה-60 חשבון נפש אישי ומבין עד כמה דומיננטית היתה אשתו במערכת היחסים שלהם, ועד כמה היא איפסה את ישותו שלו. כעת,  לאחר האובדן, הוא גמר אומר לשנות את המצב. "עד עכשיו הייתי מריונטה.... עכשיו אני מריונטה עם עיניים פקוחות". הוא עושה שימוש בחילוקי דעות עם רעייתו לגבי אופני ההשתתפות בטקסי האבל  והליכי ההנצחה על הבן כדי להבהיר לה את התרחשות השינוי. 

סקירת חיים, מרד והגשמה עצמית במקום העבודה

השכולים נוטים לבחון מחדש גם את הישגיהם  המקצועיים,  וחווים בכאב את תחושת הניצול בעבודה, את חוסר האפשרות לביטוי היכולות האינדיבידואליות.

כאן מציגה וייס שוב את אביגיל, עובדת ניקיון, שמנהלה הישיר, כמו בעלה, מייצג בעיניה את חוליי העולם והניצול ושלילת החרות שחוות נשים כמוה. אבל בניגוד לעבר, עתה אין היא מבליגה.  גם יוחנן, בעלה,  עובר תהליך דומה במסגרת עבודתו כפקח עירוני. יוחנן, ששירת בעבר בצבא הבריטי, חש כי בניגוד לעבר כשהמפקדים והמנהלים התעלמו מיכולותיו, לאחר מות בנו הגיע זמנו לדרוש את היחס הצודק שהגיע לו לאורך השנים.

מרתק לא פחות הוא סיפורה של יטי, שהגרה מרומניה. בעוד שבעבר נמנעה  ייטי מהצבת דרישות  בשל קשיי שפה וכינוי ה"רומניה" שיוחס  לה,  לאחר "נפילת הבן  למען המדינה", זהותה הישראלית של ייטי קיבלה משנה תוקף. לראשונה מאז הגעתה לישראל היא הפכה שווה בין שווים, מה שאיפשר לה מרידה בתנאי העסקתה הקודמים ודרישה לשינויים המיידי.

++++

מאמרה הנוכחי של וייס, המבוסס על מחקר  בן כשש שנים (1)  שעוסק בשכול על  "הנופלים", היווה פריצת דרך באנתרופולוגיה הישראלית . עד אז התרכזה האנתרופולוגיה הישראלית בעיקר במחקר על עדות יהודיות ושבטיות בדואית, ולא יכלה להכיל, קונספטואלית, מחקר על נושא כמו שכול (2). גם קריאה ביקורתית של שכול ממלחמה , שבו עוסק המחקר הנוכחי, היה  עדיין טאבו באנתרופולוגיה. גם מבחינה זו היווה המחקר שלפנינו  נקודת ציון.

---
וייס הניחה שתהא זו יומרה בלתי נסלחת לחקור בכלים מדעיים את הסבל שעובר על  הורים בעקבות מות  ילדיהם. במקום זה, היא ביקשה לבדוק את גווני התנהגותם  של הורים  אחרי מות ילדם, התנהגות  המתבטאת  בקונטקסט חברתי. וכך, גם כשוייס  מתארת חלומות, היא דנה בשימושים שעושים השכולים בחלומות  בהקשרים חברתיים שונים. 

בנוסף לכך, בעוד שמחקרים אחרים התבססו על שאלונים וראיונות מובנים, פרופסור מאירה וייס  בחרה לעשות שימוש בתצפית משתתפת מעמיקה, צמודה וממושכת במחקר על  הורים  שאיבדו את בנם במלחמת יום כיפור.  וייס הפכה לחלק מהנוף המשפחתי והייתה  עימם בהקשרים שונים כמו: בזמן הארוחות, במהלך פגישות עם אורחים, במשרדי ממשלה או בטקסי זיכרון.

++++
זהו סיכום  קצר מידי של מחקר מורכב. כפי שנאמר  בביקורת, פרופסור מאירה וייס העמידה כאן מחקר מרתק שמשמעויותיו פורצות  את מסגרת השכול והאבל. ראוי לקרוא את כולו ולהסיק כמה תובנות אנושיות על המצב האנושי הבסיסי.

הערות:

(1) המחקר נעשה לתואר שני בהנחייתם של פרופ' משה שוקד ופרופ' שלמה דשן
(2) סיבות רבות לכך, אחת מהן היא ההשפעה הבריטית (אסכולת מנצ'סטר) על  רוב האנתרופולוגים באקדמיה.