האחרים בתוכנו - זהות קולקטיבית,הכלה והדרה

Others within Us: Collective Identity, Positioning and Displacement / Prof. Meira Weiss 

במאמר רפלקסיבי זה מציגה מאירה וייס את הדילמות והקשיים המקצועיים והרגשיים אשר פקדו אותה כאנתרופולוגית המבקשת לחקור את חברתה שלה. המאמר משתמש ב"יציאתה המקצועית מהארון" של וייס לניתוח הזהות הקולקטיבית בישראל –וכל זאת מנקודת ראותה של צופה משתתפת תוך חזרה למגוון המחקרים אותם ביצעה במשך השנים.

המחקרים אליהם מתייחסת פרופ' וייס במאמרה נוגע בתסריט הבסיסי של החברה הישראלית, תסריט שהחל בתקופת הישוב ונמשך עד היום. וייס מכנה אותו "הגוף הנבחר": זה הגוף היהודי, האשכנזי, ההטרוסקסואל, השלם והמושלם מבחינה גופנית. "הגוף הנבחר" הוא הדימוי האידיאלי שלפיו מתעצב גופו של הישראלי -היהודי החל מטרום לידתו (תקופת ההיריון) ועד אחרי מותו. זו הדמות שטומנת בחובה את ההבחנה שבין ה-"אני" ל-"אחר", ואת מנגנוני ההכלה וההדרה של החברה הישראלית.

כדוגמא למפגש ולהתנגשות בין התפיסות החברתיות הללו מובא המחקר של וייס במכון לרפואה משפטית באבו-כביר. יתר על כן. המכון לרפואה משפטית משמש כנקודת המפגש של הגוף הפרטי והסדר החברתי. דפוסי הפעילות של המכון וממצאיו מחדדים את השסעים הלאומים, הדתיים והעדתיים שעוברים כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל.

כך למשל מספרת פרופ' וייס כי באחד הימים הראשונים של המחקר שלה במכון, היא הופתעה לגלות שהאופן בו מטופלות הגופות המובאות למכון משקף את גבולות הזהות הקולקטיבית הישראלית: הפרדה, מחד, בין יהודים ללא-יהודים , ומאידך, בין גופות של אזרחים לאלו של החיילים , כשהאחרונות מטופלות באופן טקסי במיוחד.

הסוגיה המחקרית הראשונה אליה חוזרת פרופ' וייס במאמר היא 'פרשת ילדי תימן': עולים שהגיעו ארצה מתימן במבצע "על כנפי נשרים" האשימו את השלטונות בהעלמת ילדיהם ובמסירתם לאימוץ. השלטונות הישראלים, לעומת זאת, טענו שהילדים מתו בעת שקיבלו טיפול רפואי לו נזקקו. בכל הנוגע לזהות הקולקטיבית בישראל, המחאה הציבורית שקרמה עור וגידים בעקבות פרשת ילדי תימן, איימה לערער את הסטטוס-קוו של "הגוף הפוליטי" אותו קיבעה האליטה האשכנזית. במיוחד עלה המתח החברתי כשהמכון לרפואה משפטית נתבקש לקבוע את זהותם של שרידים מעשרה קברים שנחפרו במיוחד בצו ממשלת ישראל, כדי לבדוק אם הם שייכים ל"ילדי תימן". וייס נזכרת שזמן קצר לפני שפרסמה את המאמר עם ממצאי מחקרה על הפרשה, אמה ניסתה להניא אותה מלפרסם את עבודתה כדי לא לפגוע במדינת ישראל . וייס הרגישה שלמעשה , "הייתה זו המדינה שהזהירה אותה באמצעות אמה."

הסוגיה השניה שאליה מתייחסת פרופסור וייס במאמרה נוגעת לפיגועי הטרור. בדינמיקה המתמדת שבין ה-"אני" ל-"אחר", גופות המחבלים המתאבדים מסמלות את ה-"אחר" האולטימטיבי. בהקשר זה מספרת וייס שהמעבדה הביולוגית של המכון לרפואה משפטית מסייעת לשב"כ בזיהוי גופות המחבלים המתאבדים, כדי לאפשר לשב"כ להרוס את ביתו של המחבל— דהיינו, להרוס את ביתו של מי שהוברר בעזרת בדיקות ביולוגיות שהוא אמנם המפגע. כשוייס תמהה על מתן "השירות" הזה של המעבדה הביולוגית לשב"כ, צוות העובדות הבהירו לה שהן מנסות להיות מקצועיות ככל האפשר במלאכה עצמה, ולא מטרידות את עצמן במטרה שלשמה נדרש הזיהוי או בהשלכות שלו.

המקרה האחרון שמוזכר במאמר אירע בחודש יולי 2001 ,כשצוות הנתיחה במכון לרפואה משפטית נתבקש לקבוע את סיבת המוות ונסיבותיו של גופה שהגיעה לאחר אירוע בטחוני שנוי במחלוקת. הגופה שהובאה לנתיחה היתה אחת משתי גופות של פלסטינים. שרותי הביטחון הישראלים טענו שמדובר בשני מחבלים שנהרגו במהלך חילופי אש עם כוחות צה"ל. סוכנות הידיעות עתים AP) ) טענה , לעומת זאת, כי מדובר בגופותיהם של שני פלסטינים שנתפסו בעודם חיים, נאזקו ונורו בשלב מאוחר יותר על ידי שירותי הביטחון.

וייס ממשיכה ומספרת כי הממצאים הרפואיים תמכו בגרסה שהופיעה בדיווח העיתונאי הזר (דהיינו, שהפלסטיני נורה אחרי שנלכד בעודו בחיים), אך הצוות הרפואי הישראלי שביצע את נתיחת הגופה במכון עשה ככל יכולתו על מנת להסתיר את הממצאים הללו מהמומחה האירי , שהוזמן לצפות בנתיחה על ידי משפחת ההרוג. פרופ' וייס מספרת על תחושת הבושה האישית שחשה כשהיא עצמה שמחה שהאורח לא הצליח לחשוף את הממצאים שהפלילו את "הבחורים שלנו".

הסיפור דנן עמו מסכמת וייס את מאמרה נועד להמחיש, לטענתה , את האוטומטיות שבה הצוות הרפואי הישראלי תפס את האדם שגופתו שכבה לפניהם כמחבל, תוך התפשרות על יושרם המקצועי. המדובר בתהליך המשמש לדבריה של וייס חלק בלתי נפרד מהבניית הזהות הקולקטיבית בישראל: זהות קולקטיבית שמבוססת על הדרת השונה, "האחר", ובה בעת על קבלתו של הנרטיב אותו מייצג "האני" הישראלי כמעט ללא עוררין.

לבסוף, מבקשת פרופסור וייס להקביל בין התהליך הדואלי שבא לידי ביטוי בפועלה של המדינה לבין המחקרים אותם ביצעה. וייס מודה כי בחלק מהמחקרים היא עצמה השמיטה, בכוונה תחילה, מממצאים שהיו עלולים לפגוע במדינת ישראל.
--
המאמר אותו חיברה הוא בבחינת חשבון נפש מקצועי ואישי שאותו הרגישה המחברת כי עליה להעלות על הכתב.

למה פתחתי בלוג?

במשך שנים כתבתי וכתבתי, חקרתי וכתבתי - על הורות, כוח, גוף, אהבה שאינה תלויה בדבר, על חריטה של הגוף הלאומי, על הגוף שלנו ובתוכו על העיניים של המדינה, על המכון לרפואה משפטית, על זיהויים, אלימות, על המשמעות של להיות אנתרופולוגית מיליטנטית, או להיות אנתרופולוגית בכלל, על המחויבות, על הקריאה הביקורתית של המציאות בשונה מהקריאה השיפוטית ועל המשמעות של להיות אדם ולהיות אישה.

את הכל, או כמעט את הכל, כתבתי באנגלית ופרסמתי בחו"ל. במשך שנים חלמתי על הרגע שאתרגם הכל לעברית ואפרסם בשפה שלי, שאני מתענגת לכתוב בה ולחלום בה. כי הכתיבה באנגלית, למרות שאני שולטת בה, אני גם מרגישה זרה בה, מעין עולה חדשה נצחית. ועכשיו, כשסוף סוף הגיע הרגע בו הטקסטים שלי מתורגמים לעברית ומתפרסמים  כאן, אני חשה שאני ממלאת את חובי לקהילה .

מה יהיה בבלוג?

מדי שבוע יתפרסמו כאן טקסטים מתורגמים (חלקם מתורגמים ומתוקצרים) מאנגלית של פרסומים אקדמאיים מספרים או מאמרים בכתבי עת.

בשנים האחרונות התנסיתי במגוון רב של ז'נרים של כתיבה וירטואלית והוקסמתי מהחירות, מהספונטניות, מהיצירתיות, והחשוב ביותר - מהיווצרותה של קהילת קוראים גדולה אקטיבית, מגיבה, עם גולשים שהפכו להיות "חברים שלי", אותם היה חשוב לי לשמוע לא פחות מאשר הקולגות שלי.

אני בת מזל וחשה שכל אלה מתאימים  לי במיוחד. קשה לי להבין איך חייתי ופעלתי לפני עידן האינטרנט ולפני השיתוף  האקטיבי, האינטליגנטי, החם והחכם.

ולכן, בבלוג אפרסם גם את החומרים החדשים שלי, שמלכתחילה נכתבו בעברית. כך אחלוק עימכם את הכתיבה החדשה, שמסוגננת בז'אנרים שונים, על הנושאים החדשים שלי, גם כשהיא לא ערוכה אקדמית.

נוח לי שתקראו את הדברים כשהם לא ערוכים אקדמית. כמי שההגהה תמיד היתה כל כך קשה לה ושבקלות לא שמה לב לטעויות הקלדה, או לטעויות ביבליוגרפיות הזויות - מתאים לי שתקראו את התפרים, את התומכות של השלד.

וכך, בבלוג יעלו חומרי הכתיבה החדשים שכוללים ספר מחקר ובדיון בהתהוות, נובלה, סיפורים קצרים וגם פוסטים בנושאים שונים שנכתבים מנקודת ראות אנתרופולוגית.

"כולנו משפחה אבלה אחת": אובדן אישי ואבל קולקטיבי בחברה הישראלית \ פרופ' מאירה וייס

תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:

 "We Are All One Bereaved Family": Personal Loss and Collective Mourning in Israeli Society / Prof. Meira Weiss

מיד אחרי אסון המסוקים (שאר יישוב ,פברואר 1997), התוודעו אזרחי ישראל לפתיחתה של רוטינת השכול המוכרת, שכללה גם הפעם סיקור נרחב של הלוויות ההרוגים בטלויזיה, ראיונות עם בני משפחה וחברים ופרסום תמונות הנופלים וסיפוריהם האישיים בעיתונות המודפסת. כמו בעבר, העיתונות התגייסה לקידום התחושה ש"כולנו משפחה שכולה גדולה".

תופעת השכול הקולקטיבי עומדת במרכזו של המאמר הנוכחי, אותו פרסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Studies in Contemporary Jewry מאמרה של מאירה וייס מבקש לבחון את גבולות השיח על שכול והנצחה בישראל תוך שימת דגש על המימד הפורמלי שבא לביטוי במשרדי הממשלה, מוסדות ממשלתיים וטקסי זיכרון ממלכתיים.

בחלקו הראשון של המאמר מתייחסת פרופ' וייס ליום הזיכרון ולאופן בו מכתיב משרד החינוך את התכנים, ובמידה רבה גם את המבנה של טקסי הזיכרון לזכר הנופלים שנערכים מדי שנה בבתי הספר השונים. חוזר המנכ"ל המיוחד שיוצא לרגל האירוע, מנציח את הקשר שבין מותם של החיילים לבין המחיר הבלתי נמנע שעל עם ישראל לשלם על מנת להמשיך ולחיות בארץ המובטחת.

העובדה שיום הזיכרון לחללי צה"ל מצוין מדי שנה שבוע אחרי יום השואה ו-24 שעות לפני יום העצמאות, מעניקים משנה תוקף לנרטיב המדובר. בצורה כזו טוענת פרופ' וייס, נבנה כל שנה מחדש "אתוס ההקרבה", שכן המוות ההופך לתנאי הכרחי למען המשך החיים.

ע"פ מאירה וייס,העובדה שפעמים רבות ניתן לשמוע בטקסי הזיכרון השונים את השיר "מגש הכסף" של המשורר נתן אלתרמן, מחזקת עוד יותר את המאפיינים הקולקטיביים של השכול ובה בעת של דמות הצבר האולטימטיבי אשר מקריב את חייו למען המדינה, כמו יוסף טרומפלדור וחבריו לקרב תל-חי.

 הטענה של וייס היא שהאבל וההנצחה הינם בבחינת המשך לרצף שבין ישראל החדשה ולזהות הקולקטיבית היהודית והמסורתית. למרות שהקמתה של מדינה היהודית התבססה על שלילתו של היהודי הגלותי – הרי שבכל זאת נמצא קשר הדוק בין הישראליות ליהדות הגלותית, למשל: הקביעה שיהודים ולא-יהודים לא ייקברו באותו תחום בבית הקברות, או המונופול של הזרמים האורתודוכסיים על טקסי הקבורה והנכונות להדיר את מי שמבקש לאתגר את הסטטוס-קוו.

עם סיום הדיון ביום הזיכרון לחללי צה"ל עוברת מאירה וייס לדון בארגון"יד לבנים", המאגד את המשפחות השכולות בישראל וקשור לאגף השיקום של משרד הביטחון. פרופ' וייס טוענת כי חברי הארגון הופכים לנשאי אידיאולוגיית הזיכרון הקולקטיבי. מרבית החברים תומכים במאפייני אבלות קולקטיביים בעלי מתכונת האחידה ורק מיעוט מבקש למרוד במוסכמות הקיימות ולאתגר את הסדר הקיים.

וייס מנתחת את הדיון של "יד לבנים" לגבי עיצוב הקברים בבתי הקברות הצבאיים. חלק מההורים— בעיקר אלו שבניהם נהרגו מאש כוחותינו, ביקשו לעצב את קברי הבנים שנפלו באופן אינדיבידואלי. אך מרבית החברים התנגדו לשינוי בטענה שזה יהרוס את הסדר ואת העיצוב הסטנדרטי וכיבית הקברות הצבאי הוא מרחב ציבואי ולא פרטי - וככזה עליו להיות אחיד. יתרה מזאת, הויכוח על הנכונות לאתגר את המוסכמות מחלחל גם לחיים הפרטיים של בני המשפחה השכולים.

להמחשה, מביאה וייס כמה מהסיפורים האישיים של שלושת הזוגות שעמדו במרכזו של אחד ממחקריה הקודמים על התנהלותן של משפחות שכולות - פאניה ויולק, קונה ויטי ואביגיל ויוחנן. פרופ' וייס טוענת כי התנהלותם של ההורים השכולים נעה בשלושה דפוסים מרכזיים: שינוי (Transformation), ניתוק Detachment)) ומניפולציה (Manipulation). דפוס השינוי הוא נדיר יחסית ומתבטא בעיקר בחוסר הנכונות לקבל את סמכותו של צבא ההגנה לישראל כמקור המידע היחיד בכל הנוגע לנסיבות נפילתו של הבן.

קונה, בעלה של יטי, הקדיש חלק ניכר מזמנו לניסיון לגלות את הנסיבות האמיתיות שהביאו לנפילתו של הבן וסירב לקבל את הגרסה הרשמית שנמסרה על ידי הצבא. כפועל יוצא מהתנגדותו לסמכות הצבא, היה קונה גם בין המתנגדים הקולניים ביותר לעיצוב הסטנדרטי של מצבות הנופלים ובאקט של התרסה דאג להוסיף ספר משיש על קברו של בנו. ניתוק ודחייה של הסדר הקיים מתבטא למשל על ידי סירובה של אביגיל לחגוג את חג הפסח אחרי נפילת בנה.

החג, שנתפס כחגיגה משפחתית, איבד את משמעותו עבורה והיא עושה שימוש ב"רישיון החברתי" שהעניק לה השכול על מנת לדחות על הסף את הסדר הקיים. גם סירובה של פניה, אשתו של יולק , להשתתף בהלוויה צבאית של בנה, מדגימה את דפוס הפעולה הנדון. פניה סירבה לקחת חלק בטקס הסטנדרטי והמקובל בו יורד ארונו של בנה אל מתחת לאדמה, וביקשה לקיים "את האבל האישי שלה".

הדפוס המניפולטיבי להתמודדות עם השכול הוא השכיח ביותר. ההורים עושים שימוש בשכול על מנת לקבל טובות הנאה במונחים חומריים או של כוח ויוקרה. דוגמא לכך מהווה קונה שפנה לאגף השיקום במשרד הביטחון וביקש מהם להעביר לידיו את המכונית שהוזמנה על ידי בנו לפני מותו, פטורה ממס. כשזכה במכונית, התרברב שזו המכונית ש"משרד הביטחון קנה לו".

גם ייטי אשתו מדגימה את הדפוס הנדון. ייטי התפטרה ממקום עבודתה לאחר שבמהלך ויכוח אמרה שם: "אני הישראלית היחידה בכל המפעל הזה – רק הבן שלי נפל כאן... ", ופנתה למשרד הביטחון למצוא לה מקום עבודה חדש. וכך, בהקשר לדפוס המניפולציה, השכול משמש את משפחות החללים כהון חברתי ופוליטי רב עוצמה.

 לסיכום. פרופ' וייס טוענת ש "פולחן המתים", או "האובססיה" הישראלית לגבי ההנצחה והשכול, בנוסף למספר הרב של חללים שנפלו במלחמות ישראל, מוסברת מחד גיסא, בשל היותה מתווך סימבולי בין העבר להווה, כשהשכול מקנה זכות ראשונים על ארץ ישראל, ומאידך גיסא, בשל השימוש בהנצחה ובשכול ככלים למוביליות חברתית וליוקרה סמלית עבור בני משפחות החללים.

הגוף של האומה: "פיגועים" וההתגלמות הגופנית (Embodiment "התגפנות") של הלאומיות בישראל

תקציר מאמרה של פרופ' מאירה וייס:

The Body of The Nation: Terrorism and the Embodiment of Nationalism in Contemporary Israel - 2001

ה"פיגועים" פותחים בפנינו צוהר המאפשר להביט בלאומיות הישראליות במערומיה, לאומיות המבוססת לשיטתה של פרופ' וייס על מנגנוני הכלה והדרה הטומנים בחובם גזענות חדשה. גזענות חדשה זו מבוססת על הטענה לעליונות תרבותית ולא על עדיפות ביולוגית זו או אחרת.

"הפיגועים" נכנסו למשוואת העימות הישראלי-פלסטיני החל משנות ה-70 וביתר שאת בשנות התשעים והאלפיים, והפכו במהרה לנשק עוצמתי ומזוויע .

במאמר שפורסם בכתב העת Anthropological Quarterly בשנת 2002 ,טוענת פרופ' מאירה וייס כי הלאומיות הישראלית במדינת ישראל המודרנית מגולמת בגוף ( או "מוגפנת") באמצעות שיח שמקבל את ביטוי המובהק ביותר לאחר "פיגועים". אליבא ד' פרופ' וייס הלאומיות זוכה לאשרור באמצעות הגוף בשתי זירות מרכזיות: התקשורת והמכון לרפואה משפטית.

התקשורת, סוכן חברות משמעותי, חוזרת ומדגישה את הרטוריקה של הגוף בדיווחיה על ה"פיגועים" . השימוש הנרחב של התקשורת במטאפורות הנוגעות לגוף תוך כדי יצירת אנלוגיה בין מדינת ישראל לבין האורגניזם החי (ראו דוגמאות בהמשך) מאשרר את הלאומיות הישראלית יהודית.

במקביל, המכון לרפואה משפטית תורם גם הוא את חלקו להבניית הלאומיות הישראלית באמצעות תהליך זיהוי הגופות המגיעות אליו לאחר "פיגועים". התהליך והאופן בו מטופלות הגופות משקפים לטענתה של פרופ' וייס את סדר העדיפויות שמרכיב את הזהות הקולקטיבית הישראלית ומחדד את ההבחנה שבין ה-"אנחנו" ל-"הם".

בחינת הסיקור התקשורתי של ארבעת "פיגועי הטרור" שאירעו בין ראשית 1996 למרץ 1997 מגלה כי לאחר "פיגועים" נוטה התקשורת לפעול לייצור קונצנזוס תוך שימת דגש על הניסיון להרגיע את הציבור ולהחזירו מהר ככל האפשר לשגרת החיים היומיומית. הסיקור התקשורתי שבימים כתיקונם נוטה להיות נשכני יותר, מקבל לאחר ה"פיגועים" צביון שונה מוטה ומגוייס לטובת מדיניות הממשלה ומוביליה.

פרופ' וייס מחלקת את הסיקור התקשורתי לשלושה שלבים עיקריים: שלב האובדן והכאוס, שלב האיסוף מחדש ,ושלב ההתאוששות והשיקום. בכל השלבים הללו ניתן להבחין במטאפורות שבהן הגוף הוא המוטיב המרכזי.

כך למשל, בשלב הראשון המכונה על ידי חוקרת התקשורת תמר ליבס כ-"מרתון אסון", ניתן להבחין בדיווחים המתובלים בציטוטים כמו "דיזנגוף מדממת" או "אימה בלב תל אביב" (אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר במרץ 1996). בנוסף, השוק במחנה יהודה בו אירע פיגוע ביולי 1997 תואר כגוף שאיבריו הפנימיים נפגעו – "הסככות בערו והרצפה התמלאה בתערובת של אבטיחים ודם". האיברים הפנימיים של השוק – המדפים והמוצרים התערבבו עם גופות ההרוגים והפכו למקשה אחת.

לבסוף, השימוש בחוש הריח היה גם הוא למוטיב חוזר בציטוטים "הריח של המוות, הגופות החרוכות והדם השרוף מילא את האוויר. זאת ועוד, לאחר הפיגוע בתחנת האוטובוס באשקלון ב-1996 נטען כי המחבל המתאבד לבש מדי צה"ל והסתנן לתחנת האוטובוס בה התגודדו החיילים בטרם התפוצץ. דיווחים מהסוג הזה מתארים את המחבל כווירוס שהצליח להסתנן לתוך מחזור הדם של הגוף ולפגוע במערכת החיסונית של הלאום היהודי.

גם השלב השני והשלישי , מספר ימים לאחר האסון, עשירים בדימויי גוף דומים. הנשיא דאז עזר וייצמן צוטט כאומר "אסור לנו לאפשר להם להינות מפציעתו של גופנו, גוף ישראל... עלינו לזקוף את גבנו ולחזור לשגרה".
בעוד התקשורת מייצגת את הפן הציבורי של הזהות הלאומית הרי שהמכון לרפואה משפטית, טוענת פרופ' וייס, מייצג את ההבניה של הזהות הישראלית- יהודית המתבצעת מאחורי הקלעים.

למשל: ברגע שגופת זכר מגיעה למכון, הדבר הראשון שבודקים הוא האם מדובר באדם שנימול או לא וזאת בכדי לקבוע האם מדובר ביהודי ולמנוע מלא-יהודים להיקבר בבית קברות המיועד ליהודים בלבד. במידה ולמכון מגיעה גופה של גבר או אישה שפניהם הושחתו כתוצאה מהפיגוע, המומחים עושים ככל יכולתם על מנת לנקות עד כמה שניתן את רקמות הפנים ולמזער את הסבל שייגרם למשפחות.

במקרים חמורים וקשים עוד יותר שבהם חלקי הגופות התפזרו לכל עבר, עמלים המומחים על מלאכת ההרכבה מחדש בטרם יורשו בני המשפחות להיכנס ולזהות את ההרוג בנוכחותו של הרב המבקש לוודא כי הזיהוי עולה בקנה אחד עם הדרישות המופיעות במקורות היהודיים.

פרופ' וייס מציגה במאמרה תהליך בן חמישה שלבים המרכיב את מדיניות ניהול האסונות של המכון לרפואה משפטית: החל מסגירתה של זירת הפיגוע ואיסוף הממצאים בשטח, דרך הפעלתו של מרכז המידע למשפחות הפצועים וההרוגים וכלה בהשוואת הממצאים שלאחר המוות לאלו שלפני המוות במטרה לאפשר זיהוי חד וברור ככל הניתן.

על אף ניסיונותיו של המכון לזכות בסמכות הבלעדית הנוגעת לזיהוי הסופי (בזכות האמצעים המדעיים העומדים לרשותו) מראה פרופ' וייס כי המסורת היהודית ממשיכה לתת את אותותיה בהיבטים הציבוריים והביורוקרטים הנוגעים למותם של ההרוגים ובכך מאשררת את הפאן היהודי של הזהות הישראלית.

באמצעות בדיקת שתי הזירות הללו (התקשורת, ובמיוחד המכון לרפואה משפטית) פרופ' וייס מצביעה על הקשר ההדוק והסבוך בין המסורת היהודית-דתית לבין הציונית החילונית. שתי הזירות מראות שקשר הזה נתפס כבסיס לקיומה של הזהות הקולקטיבית במדינת ישראל וזו מקבלת משנה תוקף מיוחד אחרי "פיגועים", שמוצגים כאיום על שלמותו של הגוף היהודי ישראלי.

לבסוף, השימוש הדואלי – המילולי והמטאפורי כאחד – בגוף המעונה והחבול מייצר ומאשרר את הסולידריות הלאומית שמזכירה לאזרחי המדינה את המקורות והמיתוסים היהודיים שהותאמו למציאות הציונית המודרנית. ניתן להבחין בכך שהשימוש התדיר במושג הגוף מייצר אפוא איזון מרתק: גופות החיילים והאזרחים שנהרגו בפיגועים מוקרבים בתמורה לאדמה שעליה נבנתה מדינת ישראל. במילים אחרות, ניתן לזהות כאן המשך ישיר למיתוס התנ"כי של עקדת יצחק למען החזון הציוני.

קריאה לארגון כנס ויציאה למאבק עיוני ופוליטי

שלום לכולם,

לפני כמה שבועות שלחתי אליכם מכתב  ובו  הצעתי לקחת על עצמי את נושא הפונדקאות ללהטבים.  חיכיתי בסבלנות עד שנסתיימו להם החגים הקשים, ועכשיו אני פונה אליכם שוב.

אני רואה בפונדקאות ללהטבים יותר מאשר מיזם טכני. אני  רואה בו חזון, שאנו,כהורים, מחויבים לו מוסרית. אשמח להרחיב על הנושא --ואף אעשה זאת בהזדמנות קרובה,אלא שלצורך המילים הקצרות כרגע, יש לומר שאני רואה במאבק שלנו לאפשר לילדינו להיות הורים  גם חזון אזרחי, ושווייני, שכרגע נמנע מילדינו, במיוחד מההומויים שביניהם.

אני מודעת להתלבטויות האתיות. ובכל זאת, אני נחושה בדעתי.

כדי לעבוד במירב שיתוף הפעולה  אני מבקשת לחלק  את הפעילות שלנו לשלבים:

שלב ראשון יהיה שלב איסוף החומר ( כחודש)  עלינו להצטייד במידע מדויק שיאפשר לנו בסיס לפעולה בשלבים הבאים.  בסיומו של שלב א' נשתדל לארגן כנס קטן שיציג את כל הממצאים שלנו, ושממנו נצא למאבק העיוני והפוליטי. 

אני מציעה להתחלק לקבוצות על פי התחומים הבאים:

1.הבסיס המשפטי של פונדקאות בישראל--   באופן כללי וללהט"בים בפרט (שימו לב שביום שני ה-14 למאי  תתקיים הרצאה של תהלה  על חלק מהנושא) והשוואה למקומות אחרים בעולם (בעיקר ארה"ב ואירופה) .

2.  עמדתם של גורמים רשמיים (כמו משרד הבריאות) , ובלתי רשמיים (כמו חלק מהארגונים הפמיניסטיים  שפועלים-- כנראה עם משרד הבריאות --לחקיקה מגבילה בנושא) בעניין הפונדקאות ללהטבים.

3.אפשרויות של  פונדקאות בחו"ל--כולל מחיר,  בעיות (כמו אימוץ, גיור) , והאופן שבו נוהגים בפונדקאיות, והאם יש ניסיון קודם עם ישראלים ועם להט"בים.

4.פונדקאות  ללהטבים לעומת אפשרויות אחרות של הורות  מעורבת  בארץ (כמו בעזרת הסכמים עם בני זוג מהמין השני. רלבנטי במיוחד לגבי הומויים)

בנוסף לכך אלה---באיזה שם נכנה את הפרויקט שלנו?

האם יש מי מאיתנו שעוסקים בייעוץ תקשורתי? אנשי פרסום? ארט-דירקטורים? --לגבי לוגו? (רותי אהרונוב--מי יעץ לך לגבי הלוגו המקסים של "הורה בקפה?" ). האם אנחנו מכירים כאלה, שישמחו לסייע לנו?

אני מבקשת מכם להתגייס למשימה, לצוות את עצמכם לאחת או יותר מהקבוצות שמניתי, ולהודיע לנו על בחירתכם. אתם תפעלו כקבוצה שתאסוף חומר באותו נושא, תוך תיאום בין חברי הקבוצה.

אנא עשו זאת מהר ככל האפשר, כדי לאפשר לנו להספיק לסיים את המשימה הראשונה של איסוף החומר תוך חודש.

זה הכל לעכשיו.

שיהיה בהצלחה,

מאירה וייס

אימהות התלויה בדבר: הביו-פוליטיקה של ההתאהבות בילדך

 Conditions of Mothering: The Bio-Politics of Falling in love with Your Child / Prof. Meira Weiss 

מקובל היה לחשוב שאהבתה של אם לילדיה הביולוגיים היא טבעית ואינה תלויה בדבר. במחקר שעליו מתבסס המאמר הנוכחי , הפריכה פרופ' מאירה וייס את מה שהתקבל עד אז כאקסיומה. לטענתה, כל אם צריכה לקבל החלטה האם היא "מאמצת" את ילדה הביולוגי או לא. אם הילד עונה על הדרישות שהוצבו בפניו על ידי אימו, היא "תאמץ" אותו ותקלוט אותו לטריטוריה המשפחתית.

המאמר מבוסס על מחקר דוקטוראט (1986), שנערך בשיטות מחקר אנתרופולוגיות. פירוט שלו ניתן למצוא בכמה מספריה של וייס (1991; 1994; 2002). ** חוקרים רבים הניחו כי אחרי הלידה עוברים האם והילוד תהליך של התאהבות הדדית. הנחות יסוד אלו לא אותגרו והתקבלו כתובנה אוניברסלית שאין בלתה. מכאן נולד המושג "אינסטינקט אימהי" שעבר הבניה חברתית מאסיבית במשך השנים, הבניה שקיבעה את מעמדן של נשים והשרישה את התפיסה הנורמטיבית לפיה אך טבעי שהן, ולא הגברים, יופקדו על הטיפול בילדים.

במאמר זה מביאה החוקרת חלק מממצאי המחקר האתנוגראפי שביצעה. לפי וייס, אימהות לילדים שנולדו עם פגם חיצוני נטו לנטוש את ילדיהן בבית החולים או לבודד ולהפלות אותם בתוך כותלי הבית. יותר מ-68% מהילודים בעלי פגמים חיצוניים, ננטשו עוד בבית החולים, בהשוואה ל-7% מהילודים עם פגמים פנימיים. לטענתה, אילו הקשר בין אם לילדיה היה "טבעי" ומותנה ב"אינסטינקט אימהי", לא היינו אמורים לקבל את הממצא הזה או ממצאים נוספים המעידים על דחיית ילדים על ידי הוריהם.

ברור אם כן שאהבת אם לילדיה אינה "טבעית" וכל אם צריכה לקבל החלטה האם היא "מאמצת" את ילדה הביולוגי או לא. אם הילד עובר את הבדיקה החיצונית ועונה על הדרישות שהוצבו בפניו, אימו "תאמץ" אותו ותקלוט אותו לטריטוריה המשפחתית. ארבעה תיאורי מקרה: מקרה המבחן הראשון אותו מציגה פרופ' וייס במאמרה הוא של בני הזוג משולם שבנם נולד עם מום חיצוני בולט בעמוד השדרה (ספינה ביפידה).

לפני ראיית הפגם האם היתה מלאה התלהבות מילדה שנולד זה עתה. התמונה השתנתה באופן קרדינאלי מייד לאחר שראתה את הפגם. היא נרתעה מהילד כאילו קיבלה מכת חשמל ואמרה : "הוציאו אותו מכאן, קחו אותו! איזה דבר מכוער". מאוחר יותר היא תיארה את בנה כ"מפלצת עם זנב" ובסופו של דבר נטשה אותו בבית החולים.

המקרה השני מחדד את חשיבותו של המראה החיצוני במערך השיקולים של ההורים. גם גבי נולד עם ספינה ביפידה—פגם דומה (אם כי פחות חמור) למקרה הקודם. בתחילה סירבו ההורים לקבל את בנם, למרות שהרופא הבטיח להם שהוא יישאר בחיים. רק לאחר שעבר ניתוח להסרת המום שינו ההורים את דעתם, והחליטו "לאמצו ".

במקרה זה הניתוח שימש כמעין טקס חניכה. המקרה השלישי הוא דוגמה ליחס הקשה המוענק לפעוטים בעלי פגם חיצוני גם כשמובאים לבית ההורים. פזית, בתם השלישית של בני 30 ממוצא מרוקאי, נולדה עם א-סימטריה בולטת של איברי הפנים + בעיות בריאות. התפתחותה הקוגניטיבית היתה נורמלית. הוריה של פזית נטשו אותה בבית החולים, אך מעורבותם הפעילה של רשויות החוק הביאה בסופו של דבר להבאתה הביתה. יחד עם זאת, הכנסת פזית לבית הוריה לא הביאה לסיום הפגיעה בה.

פזית שוכנה במסדרון חשוך שנורת החשמל הוסרה ממנו על ידי האב; הנורה חוברה מחדש כשפזית אושפזה לקבלת טיפול רפואי. כיבוי האור בחלל בו שהתה היה בבחינת אקט סימבולי שסימן את הניתוק בינה לבין בני המשפחה האחרים. פזית נפטרה כעבור כמה חודשים. המקרה האחרון מתאר את היתאם, ממוצא ערבי, שלא התירה לבצע ניתוח מציל חיים בבתה מיד לאחר הלידה, כשהאם מבינה היטב את ההשלכות של החלטתה.

כשהיתאם ראתה את הילדה הפגועה היא השוותה אותה ל"שטן", ואז ביקשה מהרופאים לא לטפל בה, לעזוב אותה לנפשה, כי הכל "בידי האל". החלטתה של היתאם נתמכה על ידי בעלה. כמה שעות לאחר שההחלטה נתקבלה – הלכה הילדה לעולמה. מעניין שהורים לא ביולוגיים התייחסו לעיתים קרובות בחמימות רבה יותר לילדים בעלי פגמים חיצוניים, בהשוואה להוריהם הביולוגיים.

לסיכום, ארבעת מקרי המבחן שהוצגו כאן בתמציתיות רבה מצביעים על כך שהורים נוטים "לאמץ" את ילדיהם הביולוגיים במידה והם ומראם החיצוני עונה על דרישות הוריהם. במקרה של מום חיצוני, תיקון קוסמטי להסרת המום עשוי להביא לשינוי מערך השיקולים ול"אימוץ מחדש" של הילד.

לקריאת הקטע המלא באנגלית לחצו להגדלה:

מטאפורות של איידס, סרטן ומחלות לב - תקציר מאמר

מטאפורות של איידס, סרטן ומחלות לב \ פרופ' מאירה וייס

Signifying the Pandemics: Metaphors of AIDS, Cancer and Heart Disease / Prof. Meira Weiss

אנשים מגיבים למחלה באמצעות המטאפורות המיוחסות לה ולא למחלה כשלעצמה, על פי נתונים מדעיים וסטטיסטיים. למטאפורות יש מימד ויזואלי ומילולי, והן תלויות תרבות. דהיינו, בקיט התרבותי שלנו ישנו מאגר של דימויים ויזואליים (אדם רזה, עם חורים, למשל, כשמדובר בחולה איידס) ומילוליים (זיהום, הדבקה) הנוגעים למחלות השונות, דימויים השונים מתרבות לתרבות.

הסרטן והאיידס, הנחשבות במידה רבה למגפות של שלהי המאה ה-20, עומדות במרכזו של מאמר אותו פירסמה פרופ' מאירה וייס בכתב העת Medical Anthropology Quarterly. לטענתה של פרופ' וייס, השיח הציבורי והחברתי מאפשר לנו להבחין בשתי מטאפורות אוניברסליות משלימות ונפוצות, אשר מאפיינות את מחלת הסרטן ואת והאיידס: שינוי הצורה (Transformation) והזיהום (Pollution) - שתי המטאפורות טמנו בחובן, כפי שיוסבר בהמשך, מגוון אסוציאציות שליליות, פסימיות וקשות למדי בנוגע למצבם של החולים ולסיכוי החלמתם.

שתי המטאפורות דנן, הן מקבילות סימבוליות המשלימות זו את זו ויוצרות יחדיו מעין מעגל. בעוד שהזיהום לו גורם נגיף האיידס נתפס כמהות המשנה את הגוף, הרי שהתאים הסרטניים (אשר משנים את צורתם והופכים מתאים רגילים לגידול ממאיר), נתפסים כמזהמים את הגוף, משום שהם מתרבים ואף מביאים להשמדתן של הרקמות הבריאות. במילים אחרות, מדובר בשתי מחלות הנתפסות כתמונות מראה האחת של האחרת.

מנגד, מחלות הלב תוארו כפגם נקודתי, תקלה טכנית ומכנית, במכונה הגדולה של גוף האדם, שאינן נגרמות באשמת החולה. חולי הלב נתפסו כאנשים בריאים, להוציא התקלה המצערת בליבם, ושאחרי שהיא תתוקן, הם יחזרו להיות בריאים לגמרי. המטאפורה הזאת שונה לגמרי מהמטאפורה של חולי הסרטן והאיידס, למרות שיש דמיון רב בשיעורי התדירות, פוטנציאל התמותה והסיכון שלהן.

חולי הסרטן והאיידס תוארו וצוירו כאנשים בעלי גוף מחורר ומנוקב, שהמחלה משמידה אט -אט כל חלק מגופם. במסגרת שיטת המחקר הייחודית שיישמה פרופ' וייס, נתבקשו 75 אחיות, 40 רופאים ו-60 סטודנטים לדמיין ולתאר באופן מילולי ולאחר מכן באופן גרפי, את מחלת הסרטן, האיידס, ומחלות הלב.

כן הם נתבקשו לתאר גם את החולים בשלוש המחלות הללו. במהלך הראיונות נעשה שימוש בשאלות ראשוניות מנחות כמו "כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את הסרטן, כיצד את\ה מתאר\ת לעצמך את גופו של החולה בסרטן ומהן האסוציאציות הראשונות אשר עוברות במוחך כאשר את\ה שומע\ת את המילה 'סרטן'?" לאורך השנים, עסקו חוקרים רבים בתפיסות החברתיות השליליות ובמטאפורות בהן עשה הציבור הרחב שימוש בבואו לתאר את מחלות הסרטן והאיידס.

לא פעם כונתה מחלת הסרטן "הצרעת של העת המודרנית" (זונטג, 1978.). מבחינה התדמית הציבורית, החולים והנשאים של נגיף האיידס נשפטים ומואשמים יותר מאלה החולים במחלות הסרטן. בעוד שבשנים האחרונות חולי סרטן שנאבקים במחלה נעזרים בתמיכה הסביבתית, ואלו שמצליחים להתגבר עליו נחשבים לגיבורים, הרי נשאי מחלת האיידס עדיין נחשבים לנחותים יותר.

האדם שנעלם בהדרגה אם כן, שינוי הצורה והזיהום הן שתי המטאפורות העיקריות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש על מנת לתאר את מחלות הסרטן והאיידס. מטאפורת שינוי הצורה חזרה על עצמה בעיקר הן בתיאורים המילוליים והן בדימויים הגרפיים של מחלת הסרטן, משום שהחולים נתפסו כפאסיביים לנוכח הסרטן האקטיבי ש"כמו פאקמן, אוכל את כל מה שנקלע לדרכו וממוטט את הגוף."

תיאור נוסף של חנה, אחות סיעודית בת 39, התייחס למימדים הפיזיים המשתנים של החולים: "בתחילה אתה עדיין רואה מולך את האדם, אך הוא נעלם בהדרגה... הסרטן גדל בתוכו, מחסל אותו והאדם נהיה קטן יותר, נאכל וקווי המתאר של גופו מתנפצים ומתרסקים."

אייל, רופא בן 39 מהמחלקה האונקולוגית הוסיף באומרו "אני רואה מישהו שמצטמק לאט לאט, משהו אחר תופס את מקומו... אני רואה הריון קבוע של תאים סרטניים , שעומדים להפיץ עוד ועוד תאים סרטניים וממאירים שאוכלים את החולה." מעניין לציין כי משיבים רבים בחרו לתאר את הסרטן תוך שימוש במטאפורות של חיות, וזאת תוך שימת דגש על צביון שלילי ופסימי למדי של המחלה.

כך למשל, דפנה, אחות סיעודית בת 37, תיארה את הסרטן כ"אמבה שהורסת את החולה מבפנים עד אשר היא מכלה את הכל... החולה נאבק אך הוא חסר אונים משום שהאמבה ממשיכה להתפשט... אינני יכולה להבחין בפניו... אין לו ממש פנים...".

האמבה, מסבירה פרופ' וייס, הייתה לאחת המטאפורות השכיחות ביותר בה עשו המשיבים שימוש, בין היתר משום שהאמבה היא אמורפית, זרה, זוללת כל ודוחה – בדיוק כמו הסרטן.

נורית, סטודנטית בת 33 תיארה את הסרטן בתור "עכביש עטוף בקוריו, יש לחסל את העכביש כדי שהקורים יפסיקו להתפשט. גבולותיו של העכביש משתנות כל העת, הוא נמצא בתנועה מתמדת. החולה הוא צל ברקע בעוד קורי העכביש משתלטים על כולו..."

רות, סטודנטית בת 23 מוסיפה: "איידס הוא משהו הרבה יותר מופשט והרבה פחות מוחשי מסרטן. הסרטן גדל בתוך הגוף אבל הוא נפרד ממנו. האיידס הוא חלק מאיתנו. אני לא רואה כיצד ניתן להסיר את האיידס, כמו את הגידול, זה משהו בלתי נפרד ממך, זה בדם שלך." כשם שמטאפורת שינוי הצורה הייתה אופיינית לסרטן, הרי שמטאפורת הזיהום יוחסה בעיקר לאיידס. המשיבים דיברו על הזיהום כאופייני לאיידס משום שלהבדיל מגידול נקודתי, מחלת האיידס הופכת את כל הגוף לנוזלי, אמבי ומזהם.

לשם המחשה, היטיבה תלמה, אחות בת 25 לתאר את מחלת האיידס כ"אמבה, סוג של מדוזה המלאה בנוזלים... חמקמקה וערמומית." לטענתה של פרופ' וייס, מטאפורת הזיהום מזוהה יותר עם מחלת ה-AIDS בין היתר משום שחולי האיידס נתפסים כנשאים מסוכנים של מחלה נוראית וקשה, ועל כן יש להימנע מלבוא עמם במגע ולהענישם על התנהלותם הבעייתית אשר הובילה להידבקות בנגיף מלכתחילה.

"חולה האיידס", טוענת תמי, סטודנטית בת 22, "נתון כל העת במסגרת שחורה אשר מפרידה אותו משאר החברה, קווי המתאר של גופו מרוסקים, ישנם מרווחים קטנים בין הקווים, אלו הם המקומות אליהם חדר הנגיף." יתר על כן. בעוד שהמטאפורות של מחלת הלב ושל רוב המחלות האחרות הן תלויות תרבות, המטאפורות של האיידס והסרטן הן מטאפורות אוניברסליות שחוצות את הספקטרום המקומי – במובן הזה הן "מעבר לתרבות (Beyond Culture)".

 בציורי מערות עתיקים נמצאו דימויים דומים עד זהים לדימויים הויזואליים שבהם מתארים היום את האיידס והסרטן. "כמו בוכנה שהפסיקה לעבוד" בניגוד למחלות האיידס והסרטן, תוארו מחלות הלב במטאפורות בצורה הרבה יותר פרגמטית ופחות טעונה רגשית.

פרופ' וייס מסבירה כי במרבית המקרים תיארו המשיבים את מחלות הלב ובעיקר את התקפי הלב כבעיה נקודתית שטבעה ברור, מוכר וידוע, וזאת להבדיל מאי הוודאות ששוררת את מי שנדבק בסרטן או באיידס. באשר לתיאורים הגרפיים, מרבית המשיבים תיארו את מחלות הלב בציורים בעלי אופן טכני, כמו למשל בוכנה אשר הפסיקה לעבוד או פס ייצור שהושבת. בציורים של משיבים אחרים הופיע לב עם סימנים של מברג, מסמר ותפרים שנעשו לצורך התיקון. האמירה לפיה: "התקף הלב הוא תוצאה בעוד שהסרטן הוא תהליך", מיטיבה לסכם את ההבדלים בהם נתפסות המחלות.

לסיכום, לדידה של פרופ' וייס, ניתן להקביל את המאטפורות בהן עשו משתתפי המחקר שימוש ביחס לסרטן, לאיידס ולמחלות הלב, לשתי תפיסות שונות של הגוף. הדימוי של מחלות הלב משווה לגוף תדמית "פורדיסטית", כלומר, תפיסה לפיה הגוף מאורגן על פי עקרונות פס הייצור והשליטה הריכוזית. זוהי בדיוק התפיסה שאותה קידש התעשיין האמריקאי הנרי פורד, אשר הציג בפני העולם את פסי הייצור ההמוניים שעבדו ללא הרף – חיברו את חלקי החילוף זה לזה ויצרו אינספור מכוניות.

זוהי גם התפיסה שבאה לידי ביטוי בתיאורי המשיבים אשר המחישו את מחלות הלב באמצעות ציור של קו ייצור אשר הושבת , או בוכנה אשר הפסיקה לעבוד. מנגד, התיאורים המילוליים והגרפיים שאפיינו את מחלות הסרטן והאיידס התמקדו בגוף שונה לחלוטין: גוף פוסט-מודרני ופוסט פורדיסטי אשר מוקף בשינויים מהירים וגמישים. יתרה מכך, הגוף שסובל מסרטן או מאיידס הוא בבחינת מערכת שלמה שכל חלקיה, במידה גדולה יותר או פחות, נגועים. לא מדבר איפוא במכונה עם חלקי חילוף.

פניה בעזרה ובהתנדבות - לחברי תהל"ה

שלום לכולכן,

לאחרונה התבשרתי שיש התקדמות בהצעה לחקיקה נגד האפשרות של פונדקאות בחו"ל. את חקיקת הנגד יוזם ארגון  חזק של נשים מהאקדמיה והעיתונות הפמיניסטית שגם אני חברה בו, ומסכימה עם רוב האג'נדות שלו להוציא זו האחרונה, נגד הפונדקאות בחו"ל. לכאורה הן מציגות מציאות נוראה שבה שרויות הפונדקאיות, שגם אני כפמיניסטית הייתי מתנגדת לה. אלא שהמציאות המוצגת בכתבות  מעוותת, ונימת הכתיבה מלאת הבוז ושטופת הדעות הקדומות מופנית בעיקר נגד "ההומויים".

אני פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה והמדע, והיה לי פרויקט של סטודנטיות שכתבו בדיוק על הנושאים הללו. עבודת המחקר הראשונה בארץ -על פונדקאות  (של אלי תימן) - נערכה בהנחייתי. הופעתי פעמים רבות בכנסת בדיוק בנושאים האלה. אני מכירה היטב את שפת ההתנסחות ויכולה לענות לטענות בשפתן של הדוברות כנגד הפונדקאות בחו"ל.

לפני שנתיים הוזמנתי גם לברקלי לכנס משותף של האו"ם והאוניברסיטה של ברקלי, שדן בהרבה בינה ורגישות במתן אפשרות לקניית איברים או פונדקאות בהתניות מיוחדות, שאני בטוחה שגם אנו  כנשים נתמוך בכך. אין לגישה המורכבת הזו הד בשיח הפמיניסטי האגרסיבי העכשווי נגד מתן אפשרות להומויים לעשות שימוש בשירותי פונדקאות בחו"ל.

בזמנו העליתי את הבעיה בפני יעל אגמון,הצעתי שאקח על עצמי  את המאבק לגבי פונדקאות  להומויים בארץ ובעולם, יעל הסכימה, אבל לבסוף פעלה לבד ואני יצאתי מיד  מהסיפור. ייתכן  שהחמצנו את המומנטום. אבל אני מאמינה שאפשר עוד לפעול. אני מוכנה לקחת על עצמי לפעול  כנציגת תהל"ה במאבק הזה, אבל זקוקה לעזרה של כל מי שמוכנה לתרום ולהיות מעורבת בכמה מישורים:

1. סיעור מוחות

2. ארגון - ניהול התקשורת הפנימית בינינו (אם לחנה יהיה קשה), הפצת החומר

3. מחקר מהיר -  כדי להגיע עם נתונים משלנו

4. יעוץ תקשורתי

5. בירור הצד המשפטי - אם יש בינינו עורכי דין

אני מציעה להתכנס מיד אחרי פסח, --פיזית או וירטואלית— להתחלק לקבוצות  על פי הנושאים ולהתחיל לפעול במרץ. אחר כך נתכנס שוב ונחליט על תכנית פעולה על פי  הממצאים שתבאנה הקבוצות השונות. 

הייתי גם מבקשת ממי שנמצאת בקשר עם יעל, לבקש ממנה להפנות  אל הועד כל מכתב שמגיע בנושא הפונדקאות, כל הזמנה לדיון, וכו'.

בינתיים, גם מי שמסכימה ליוזמה וגם מי שלא -עד שלא נתכנס ונחליט על מהלכינו, אנא שימרו עליה חסויה, כולל את מכתבי הנוכחי.

בברכת הצלחה לכולנו וחג שמח

מאירה וייס

הזמנה להרצאה על הצד המשפטי של הפונדקאות

 שלום לכולם וכולן,

לפני כמה שבועות פניתי אליכם בעניין הפונדקאות ללהטבים, וסיפרתי שאני מוכנה לקחת על עצמי את   אירגון   הנושא.

כמה אימהות ואב אחד פנו אלי, אבל אני יודעת שעוד רבים ישמחו לשתף פעולה. בעוד כמה ימים אכתוב אליכם מכתב נוסף ובו פירוט מדוייק של הצרכים והבקשות שלנו לשיתוף פעולה.

1. עד אז אני מעבירה חומר לגבי פונדקאות שניצה העבירה אלי , שכולל  הצעות למפגשים מיידיים עם נציגי אחת מסוכנויות  הפונדקאות שהגיעו לארץ מארה"ב.

אין בצרוף  החומר אליכם משום המלצה כלשהי על הסוכנות הזו.  יש גם סוכנויות אחרות --מארה"ב וממקומות אחרים בעולם, שהגיעו לארץ ושמען הולך לפניהן. אני ממליצה להגיע לאחד או יותר מהמפגשים, ולהתרשם. אנחנו נשתדל לאסוף חומרים גם על סוכנויות אחרות ולהפיץ ביניכם.
מי שמגיעים למפגשים--אנא רישמו כמה מילות תיאור והתרשמות שלכם, ושילחו אלינו.

אנא ראו למטה עוד דיברי הסבר של הנציגה בארץ לגבי הסוכנות

2. להזכירכם--ביום שני,  ה-14.5. בשעה 7.30, תתקיים הרצאה על הצד המשפטי של הפונדקאות. אתם מוזמנים להגיע בהמוניכם.

נספח הרצאות:

ביום שבת 5.5 יתקיים בשפאגט (נחלת בנימין 43) בשעה 19:00 קוקטייל פתיחה לרגל ביקור המומחים מארה"ב- כולם מוזמנים .

ביום ראשון 6.5 - הרצאה שתסקור את תהליך הפונדקאות. בשעה 20:00 במרכז הגאה:
http://www.facebook.com/events/357407207641919/

ביום שני 7.5- דיון פתוח- פונדקאות מותאמת לקהל הגאה. בשעה 20:00. באויטה (יבנה 31):
http://www.facebook.com/events/280170115409409/


אינפורמציה ופגישות אישיות: (זה הטקסט שאני שולחת למתעניינים)

סוכנות פונדקאות "בייבי בלום" , (שהקים גיא טצה, שבעצמו עבר תהליך פונדקאות לפני ארבע שנים), מארחת בארץ לביקור קצר את המומחים העובדים איתה מארה"ב.
הסוכנות עובדת עם צוות מקצועי המגיע מארה"ב (רופא מומחה המבצע את הIVF, מתאמת הפונדקאיות ושני עורכי דין), לסדרת הרצאות ופגישות אישיות עם זוגות שמעוניינים להיכנס לתהליך בשנים הקרובות (פגישות לא מחייבות וללא עלות(
יש כאן הזדמנות נדירה וחד פעמית לפגוש את האנשים שתכלס מבצעים את ההליך כולו ולאורכו.

למי שמתעניין יש חשיבות רבה בבדיקת השוק ובהבנה מעמיקה של מה כל סוכנות מספקת.
מאז ש"בייבי בלום" החלה לעבוד עם ישראלים, 7 מתוך 7 זוגות גייז נכנסו להיריון בניסיון ראשון (!)- והסוכנות גרפה תוצאות מצוינות בפרמטרים רבים בסקר אחרון.

מטרת הסוכנות היא להנגיש את התהליך המסורבל ולהוזיל את העלויות הרבות, תוך שקיפות מלאה ויחס אישי.

הפגישות יהיו בין ה 6-8 למאי,
עם צוות הסוכנות BABY BLOOM, גיא טצה יחד עם רופא IVF , אחראית על תורמות הביציות והפונדקאיות, ומנהלי הסוכנות מארה"ב.

זו הזדמנות נדירה וחד פעמית להפגש עם האנשים האלה וכאמור ללא שום עלות.

מספר המקומות לפגישות האישיות מוגבל, ולכן אשמח לתאם פגישה בהקדם באם זה רלוונטי עבורך, או כאמור למכרים.

בברכה
ותודה,
מאירה וייס
רכזת השתלמויות

פרשת ילדי תימן - חפצון ומסחור הגוף בישראל

הגוף המהגר והגוף הפוליטי- פרשת ילדי תימן , חיפצון  ומסחור הגוף בישראל

\פרופ' מאירה וייס

The Immigrating Body and the Body Politic: The "Yemenite Children Affair" and Body Commodification in Israel / Prof. Meira Weiss

פרשת ילדי תימן וחקירת היעלמותם של קרוב לאלף ילדים תימנים בשנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל (1948-1954 לערך) הפכה ברבות השנים לאחת הפרשות הקשות והסבוכות שידעה מדינת ישראל.  העובדות מצביעות על כך שילדים רבים אשר הועברו מהמעברות בהן שוכנו הוריהם לבתי החולים בטענה כי יש לרפא אותם – נעלמו. הוויכוח ההסטורי מתחיל בשאלה מה עלה בגורלם לאחר מכן.

הגורמים הרשמיים מסרו להורים  כי ילדיהם נפטרו מסיבוכים שנגעו לקשיים הרפואיים אותם חוו. אך  ההורים וקרובי המשפחה של הילדים טענו , כי בפועל הם הועברו לאימוץ מחוץ לגבולותיה של ישראל – בעיקר לארצות הברית. במשך השנים הוקמו מספר ועדות שחקרו את הסוגיה כמו ועדת שלגי  ב-1988  ווועדת החקירה הממלכתית ב-1995. ועדת החקירה הממלכתית הגישה את מסקנותיה ב-2001 ובה נקבע כי מרבית הילדים נפטרו , אך אין להוציא מכלל אפשרות ש- 56 ילדים  נמסרו לאימוץ.

מאמרה של פרופ' וייס עוסק בפרשת ילדי תימן כמקרה מבחן בתופעת חיפצון  ומסחור הגוף המהגר במדינת ישראל. המאמר נסוב סביב שני צירים מרכזיים: הראשון, עוסק בנטייה לייחס לעולים החדשים מתימן, ובפרט לילדיהם, שורה של תסמינים בעייתיים הדורשים התערבות וטיפול רפואי.  הנטייה לעשות כן, לשיטתה של פרופ' וייס, נבעה במישרין מהצורך לבסס את ההגמוניה האשכנזית במדינה ולסווג הלכה למעשה את העולים החדשים כ"פרימיטיביים" ונחשלים, הזקוקים לידה המושטת של יהדות אשכנז. זאת ועוד, עצם המסירה לאימוץ (טענת ההורים קיבלה חיזוק ממספר גורמים שהיו מעורבים ישירות בטיפול בילדים באותה העת) מסמלת את הפיכתו של גוף האדם (ובמקרה הזה – הילד) לחפץ וסחורה שניתנים להעברה.

הציר השני אשר עובר כחוט השני במאמרה של פרופ' וייס נוגע במעורבות ההולכת וגדלה של הטכנולוגיות הרפואיות בתהליך האימות והאשרור של זהות האנשים שמתו  והגניאולוגיה (שושלת היוחסין)  שלהם. לטענתה של פרופ' וייס, הטכנולוגיות הללו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרשת ילדי תימן, מאפשרות את ייצורן ושימורן של "זהויות" שהופכות אנשים  לחפצים הניתנים למכירה.

עם הגעתם ארצה במבצע " על כנפי נשרים", שוכנו העולים מתימן במעברות שהתאפיינו בתנאי תברואה קשים ביותר. מראיונות שערכה פרופ' וייס עם קרובי משפחה וממלאי תפקידים רלוונטיים, כמו גם ממצאי ועדות החקירה שהוקמו על מנת לחקור את הפרשה, עולה כי לא אצל כל הילדים אשר נלקחו לטיפול רפואי – אכן נמצאה בעיה בריאותית שדרשה התערבות מסוג זה.

להורים שילדיהם נלקחו טיפול הוסבר כי מדובר בצעד חיוני ונחוץ. תחילה, הורשו בני המשפחה לבקר את הילדים, אך גם זה, לפרקי זמן מועטים ובכפוף לפיקוח הדוק מצד הרשויות. יצחק בוסי, אחד מנהגי האמבולנס אשר העביר את הילדים מהמעברות לבתי החולים העיד על כך שלא ענדו לילדים תגי שם. ללא השם, הם הפכו לחפצים שניתן להעבירם הלוך ושוב. . יתרה מכך, ראש עיריית ראש העין דאז, יגאל יוסף, אשר הופיע בפני וועדת החקירה הממלכתית הוסיף כי האמהות מתימן נתפסו כמכונות לייצור ילדים, כאלה שסיפקו סחורה למדינה, סחורה שבה מוצר אחד יותר או פחות לא ישנה שכן המשפחות מתימן היו ברוכות ילדים בעוד מצבן של המשפחות אשר שרדו את השואה היה שונה לחלוטין בכל הנוגע לילודה. לדבריו, הייתה זו אחת הסיבות לרצון המדינה למסור את הילדים לאימוץ.

כחלק מהמאבק שניהלו בני המשפחות בממסד, הגישו משפחות רבות עתירה, בבקשה להורות על עריכת בדיקות שישוו בין שרידי יקיריהם לבין ה-DNA של בני המשפחה אשר נותרו בחיים. פרופ' וייס מראה לנו כיצד השיח שאפף את הדיון הציבורי בנושא קיבל מימד מסחרי לחלוטין וזאת משום שבמרכזו עמדו עלויות הביצוע של הבדיקות. בשלב מאוחר יותר מספר מעבדות, מהארץ ומחו"ל, התחרו ביניהן על הזכות לבצע את הבדיקות כאשר כל המשא ומתן והליך הבחירה נסב סביב המימד הכספי שבמסגרתו נבחנו שיקולים של עלות מול תועלת. וגם במקרה הזה, מתוודעים הקוראים לשיח המסחרי-חומרי במלוא עוצמתו. האווירה המתוחה ממילא רק הפכה לקשה יותר עם חשיפת סיפורה של צילה לוין.

סיפורה האישי של צילה לוין גרם למי שעוד היה לו ספק כלשהו – לאבד לחלוטין את האמון במערכת. המדובר באישה שפנתה לרשויות הרווחה וביקשה לדעת האם גם היא אחת מאותם הילדים שנמסרו לאימוץ.  לוין שבילתה את מרבית שנות חייה בארצות הברית הגיעה לישראל ופנתה גם לעורך דין  שפרסם את שמה ותמונתה בעיתון. מרגלית עומייסי, שטענה במשך שנים כי ילדתה הקטנה נגנבה ממנה, הייתה בטוחה כי צילה לוין היא ילדתה האבודה.

צילה ומרגלית עברו שתי בדיקות. האחת, של חוקר שעבד   באוניברסיטה העברית, וגילה כי אכן מדובר בבנות משפחה ותמך בטענתה של מרגלית. מנגד, בדיקות שנערכו על ידי המכון לרפואה משפטית באבו-כביר שללו את הממצאים הללו. על אף הממצאים הסותרים טענו השתיים כי הן לא זקוקות לבדיקה נוספת וכי מבחינתן די בבדיקה שאישרה את טענתן. ניתן להבחין בנקל בשימוש הסלקטיבי אותו בחרו לעשות השתיים בבדיקה,  בבחירתן  לגנות את ממצאי הבדיקה שלא תאמה את רצונותיהן. למרות שבשלב מאוחר יותר, החוקר מהאוניברסיטה העברית הודה בטעות שנפלה במהלך הבדיקה אותה ביצע, אמון הציבור במערכת אבד כאמור לחלוטין.

פרופסור וייס נסעה לראיין את צילה לוין בביתה בארה"ב טרם נסיעתה לארץ ועקבה אחרי הפרשה מקרוב. היא ראיינה ועקבה מקרוב גם אחרי הבדיקות הגנטיות (בדיקת דנא גנומי ובדיקת דנא מיטוכונדריאלי) במכון לרפואה משפטית באבו כביר. היא ראיינה את צילה לוין, טלפונית, בביתה, אחרי חזרתה של האחרונה לארה"ב והתבשרותה הטראגית בדבר התוצאות. 

לבסוף, מראה לנו פרופ' וייס,  כיצד העולים שהגיעו מתימן השמיעו כלפי הממסד הישראלי טענה קשה לא רק לגבי גניבת ילדיהם אלא גם לגבי גניבת זהותם הקולקטיבית. תפיסת כור ההיתוך של בן-גוריון קידשה את מחיקת הסממנים הפרטיקולריים של העולים מארצות המזרח לטובת יצירתו של "הישראלי החדש" – החלוץ עובד האדמה. בעבור העולים, בדיקות ה-DNA שנעשו לאור הפרשה  היו אמצעי המאפשר להם לשחזר את שושלת היוחסין שלהם ואת הקהילה המדומיינת שלהם.      

לקריאת המאמר באנגלית לחצו להגדלה:
  

הגוף הפרטי והגוף הציבורי: ביטויים של אינדיבידואליזם וקולקטיביזם בחברה הישראלית

 תקציר מאמרה של פרופסור מאירה וייס:

     Weiss, M. “War Bodies - Hedonist Bodies: Dialectics of the Collective and the Individual in Israeli Society,” American Ethnologist, 1997, 24(4): 1-20.

הבעת תודה:

אני מבקשת להודות לאנשים הבאים על עזרתם: אריק כהן, ברור קימרלינג, גדעון ארן, ברנדה דאנט, הרווי גולדברג, תלי גורביץ׳.

מאמר זה התפרסם לראשונה בז׳ורנל: American Ethnologist

-------------------------------------------------------------------

בשלוש עשרה השנים האחרונות ניהלתי מחקר על דימויי גוף. בין השנים 1983-1993, סטודנטים שהשתתפו במחקר התבקשו לצייר את ״הגוף הנורמלי״ ואת ״הגוף החולה״. בזמן מלחמת המפרץ הופיע טיפוס גוף חדש שהחליף את ״הגוף הנורמלי״. זהו ״הגוף במלחמה״. הופעתו של גוף זה הובילה להתבוננות מחודשת בציורים שנאספו כדוגמאות מוחשיות של תנועת המטוטלת בין הקולקטיב והיחיד בחברה הישראלית. מוקד המאמר הוא בפער שהתגלה בין ״הגוף הנורמלי״ ו״הגוף במלחמה״. את פיענוח ״הגוף החולה״ אני עושה במקומות אחרים (Weiss I996a,b).

המאמר מחולק לשלושה. החלק הראשון מציג את הציר ההיסטורי של הניתוח ואת ההשקה בין דימויי גוף ודימויי חברה. בחלק זה אתרכז בהשוואה לחברה האמריקאית. החלק השני בודק את השפעתה של מלחמת המפרץ על דימויי ה״גוף הנורמלי״. החלק השלישי מציע פרשנות לגבי הדרך בה ״דימויי גוף״ מתפקדים כמתווכים בין הצגת העצמי וההקשר החברתי המשתנה.

א.     הגוף כמראה חברתית

דרך הגוף משתקפות פרדיגמות חברתיות. דפוסי התנהגות כגון לבוש, איפור, פיתוח גוף ודיאטה מייצגים אופנות, סגנונות חיים, מעמדות ונטיות חברתיות. דפוסים אלה הפכו להיות תחומי מחקר בסוציולוגיה של הגוף, הזוכה לאחרונה לפריחה גוברת בתחומים שונים כגון פמיניזם, פוסט־סטרוקטורליזם, סמיוטיקה, אתולוגיה וכמובן סוציו־ אנתרופולוגיה (ראה, למשל, Glassner 1988; Jaggar & Bordo 1989; Zola 1992; Laqueur ־ 1992 1990; Tamer 1992; Douglas and Calvez 1990; Synnot). אין בכוונתי להציע כאן סקירה מקיפה של תחום הולך-וגדל זה. לצורר הצגת הדברים, אשתמש בדוגמא נבחרת אחת שאליה יושווה המחקר שלי. כוונתי לעבודתה של אמילי מרטין (1990, 1994) שזכתה לשבחים רבים.

מרטין (1990) עוקבת אחר גלגולי הגוף בשיח הרפואי והביולוגי. לדבריה ניתן להבדיל בין שתי תקופות היסטוריות המייצגות שתי פרדיגמות חברתיות באמריקה, פרדיגמות שניתן להן ביטוי בגוף. התקופה הראשונה מוגדרת תחת הכותרת ״פורדיזם״. השיח הביולוגי המקביל לפרדיגמה הפורדיסטית הוא שיח על רבייה (reproductive biology): גופות המאורגנים יחדיו על־פי עקרונות של שליטה מרכזית ובמסגרות של פס ייצור (ראו גם מרטין 1987,1991). לפי תמונת־עולם זאת_,

"גברים מייצרים כמויות נהדרות של זרע רב-ערך, נשים מייצרות ביציות ותינוקות, וכאשר הן אינן עסוקות בכך, נשים מייצרות פסולת (וסת) או שובתות מייצור עקב קלקול בבקרה המרכזית (בלות)״ (מרטין 1990:121).

הפרדיגמה הפורדיסטית איפיינה את תחילת המאה ה-20. באופן הדרגתי היא חוחלפה על־ ידי פרדיגמה של ״קפיטליזם מאוחר״, שתחילתה בשנות ה-70 המוקדמות. הקפיטליזם המאוחר מתאפיין בהתמחות גמישה. זמן ומרחב מתכנסים ומתקצרים, הון זורם דרך גבולות לאומיים, ונקודות שונות בעולם מחוברות באמצעות רשת תקשורת מהירה (Borgmann 1989 1992; Smith 1991; Harvey). פרדיגמה זאת מיוצגת על־ידי השיח הרפואי של האימונולוגיה. בשיח זה מדומה הגוף לישות מסועפת, ״מערכת תקשורת הנשלטת בידי נחלים ורשת מבתרת של מודיעיו-בקרה-ופיקוח״ (1989:12 Haraway). בניגוד לאחידות התעשייתית של התקופה הפורריסטית, גופות בשיח האימונולוגיה נבדלים זה מזה. לכל גוף יש ״סימני עצמיות״ משלו שחלקם גנטיים וחלקם נלמדים (למשל כחלק מהתגובה החיסונית הנלמדת של הגוף).

לאבחנה של מרטין, כלכל אבחנה היסטורית גרנדיחית, יש נקודות עיוורון. אלה כוללות חוסר־התאמה בזמנים: הביולוגיה של הרבייה התפתחה אחרי תחילת המאה העשרים, וממשיכה להתקיים, ואילו השיח האימונולוגי עצמו עבר שיוניים פרדיגמטיים, למשל מהיפותזה של clonal selection להיפותיזה ״קוגנטיבית״ (1992 Cohen). שינויים אלה מתוארים בספרה האחרון של מרטין (1994).

 העניין שיש לי בתזה של מרטין נובע מהתמקדותה ביחס שבין דימויי גוף ודימויי סדר חברתי. במלים אחרות, כיצד הגוף הפרטי משקף את הגוף הציבורי, ומהי מערכת היחסים ביניהם. באופן ספציפי, המעבר שמרטין מתארת הינו כללי מספיק כדי להתייחס גם לחברה הישראלית. המעבר מפורדיזם לקפיטליזם מאוחר מזכיר מאוד את המעבר מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם בהקשר הישראלי. לטענתי, שני המעברים קשורים ביניהם. כוחות הייצור משתנים בהתאם לכוחות הצריכה. ״פורדיזם״ היה סוג של כלכלה פוליטית המתאים לתנאים של גוף קולקטיבי. התמחות גמישה היא, בניגוד לכך, סוג של כוחות ייצור המותאמים לצריכה אישית (1990 Featherstone). תרבות הצריכה האישית מובחנת מה״גוף הקולקטיבי״ בזמן הרב שהיא מייחדת לטיפול בגוף הפרטי (1987 Gershuny and Jones). גופות פרטיים ״נורמליים״ מצופים ליצור לעצמם ״סגנונות חיים״ אישיים המורכבים מפעילות פנאי, צרכנות, תיירות ובילוי (1993 Chaney). בכוונתי לחזור בהמשך לביטויים הגופניים המוחשיים של ״תרבות הצריכה״ בישראל ושל המעבר מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם. בשלב זה אתמקד בהבהרת ההמשגה הסוציולוגית של מעבר זה.

תיאור מקוצר של המעבר הישראלי מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם ייראה בערך כך. תקופת הקולקטיביזם שאיפיינה את שלב בניין האומה (בערך בין שנות העשרים והששים) השתנתה בהדרגה, החל משנת 1973 ואילך, לתקופה המאופיינת באינדיבידואליזם (Lissak 1985 Horowitz l989;Eisenstadt &). הקולקטיביזם קשור לבניין האומה, ציונות, אידיאליזם, קליטת עלייה לפי מודל ״כור ההיתוך״, מודרניזציה וסיגוף הגוף. בניגוד לכך, אינדיבידואליזם קשור בהדוניזם, אנטי־אידיאולוגיה, ריאליזם, פלורליזם, פוסט-מודרניזם וטיפוח הגוף. מעבר זה מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, מפורדיזם לקפיטליזם מאוחר וממודרניות לפוסט־מודרניות תואר בהרחבה בהקשר האמריקאי (;1985 .Bell ah et al 1980 Schneider). ישנו מבחינה זאת דמיון חיצוני בין הוזברה האמריקאית לישראלית. דימיון זה נגרם לא רק בגלל מעשה החיקוי הישראלי אלא גם עקב פעולתם של כוחות כלכליים דומים והשפעתם על כינון הזהות החברתית (1992 Lash & Friedman). הקטע הבא ממקם את המעבר הישראלי נזקולקטיביזכו לאינדיבידואליזם בהקשר של דימויי גוף. נושא זה הוא כמובן חזב־ידיים ויובא כאן בתמצית בלבד.

 ב. ייצוגים גופניים של קולקטיביזס ואינדיבידואליזם בחברה הישראלית


פעולה קולקטיבית מכוונת לייצור מאסות של מוצרים סטנדרטיים ממרכיבים אחידים. מרכיביו של הקולקטיב הם אנשים, ואלה חייבים בעצמם לעבור האחדה מבוזינת ערכים, נורמות, ציפיות, מחויבות וכן הלאה. הפנמתו של תהליר האחדה מעין זה יכולה להצליח עד כדי כר שמושא ההאחדה (האדם עצמו) ירגיש צורר אמיתי למלא את ״צורכי״ הקולקטיב. זהו התהליר לו קורא פוקו (1980) בשם ״סוביוגציה״. הדוגמא המפורסמת של פוקו היא הסוביוגציה של המאמין הנוצרי, ההופר ל״חיית וידויים״ בעקבות הפנמה מוצלחת של הנורמה הכנסייתית המתייחסת לתא הווידוי. הצלחת הסוביוגציה פירושה שהמאמין תופש את הווידוי כצורר פנימי ואמיתי שלו-עצמו, ולא כאמצעי פיקוח המופעל עליו בידי הכנסייה. מקרה זהה של סוביוגציה כתר בהבניה החברתית של החלוץ. החלוץ הוא - על פניו לפחות ־ אינדיבידואל השואף להגשמה עצמית. אולם מה שהוא או היא מגשים למעשה הן מטרות קולקטיביות, אשר הקולקטיב מציג כ״הגשמה אישית״. היתה זאת התפישה הקולקטיבית של החלוציות שאיפשרה להבחין בין יהודים לערבים בפלשתינה, בה לא היו ״חלוצים ערביים״ אלא רק ״חלוצים יהודים״.

פרדיגמה קולקטיבית (או פורדיסטית) מעוניינת תמיד בכינונו של ״אדם ודרש״, בין אם מדובר ב״חיית הווידויים״ של הכנסייה או בחלוץ הציוני. אדם חדש זה מזוהה עם גוף חדש, המעוצב בעבורו. זהו גוף אוטופיסטי, שנמחקו ממנו סממני אישיות אינדיבידואליים, סממני ג׳נדר, וכל סממן אחר שיפריע להאחדה ולהרמוניה בין מרכיבי המערכת (1986 Racault). בזמן כינונם של נוהלי ייצור פורדיסטיים בארה״ב, אנטוני גרמשי כתב שהפורריזם משמעו ״המאמץ הקולקטיבי הגדול ביותר שהיה מעולם ליצור, במהירות שאין לה תקדים, ובתחושת שליחות שאין לה אח ורע, טיפוס חדש של פועל ושל אדם״ (מצוטט אצל Harvey 1989:126). אחד מהנציגים הבולטים ביותר של טיפוס החלוץ הציוני, יוסף טרומפלדור, צוטט כמי שהסביר את משמעות החלוציות באופן הבא:

״זה מישהו שהולך לפני המחנה... מושג רחב יותר מזה של העובדים(הסוציאליסטים). עלינו ליצור דור שאין לו אינטרסים ולא הרגלים.... מטיל בחל. גמיש - אבל בחל. בתל שאפשר להתיר אותו לפי צרכי המכונה הלאומית. יש צורר בגלגל? - אני גלגל. מסמרים, ברגים? - קחו אותי. אין לי פנים, פסיכולוגיה, רגשות, שם: אני האידיאל הטהור של השירות״ (1973:138 Eilam).

בלי פנים, פסיכולוגיה, רגשות, או שם: תהליר ההאחדה של הקולקטיביזם מתמצה במחיקת הסממנים האינדיבידואליים. ניתן להתחקות אחר מחיקה זאת בספרות, בשירה, באמנות, בקולנוע ובעצם בכל תחום עשייה תרבותי בישראל שבו מיוצג הגוף. ויזלטיר (1980:25) טען כנגד האמנות הישראלית, לדוגמא, שהיא:

״התעלמה מהיצור האנושי בגילוייה החשובים במשר שנות ה־ 30, ה־ 40, אפילו ה־ 50, הכחישה ודיכאה את קיומו.... אף אחד מהציירים החשובים שפעלו כאן לא התעניין ברצינות בפורטרטים או בגוף האנושי. בני־אדם, במידה שהם מופיעים בציורים, נראים סטריאוטיפיים; כתם בנוף. התופעה מדהימה בטוטליות שלה. אין לזה קשר לקונפליקט בין ריאליזם ואבסטרקט - כיוון שהתופעה מאפיינת הן ציירי אבסטרקט והן ציירים ריאליסטיים. אין גם טעם לקשר את התופעה לציווי המקראי ׳לא תעשה לר פסל וכל תמונה׳, כיוון שציווי זה לא הפריע לשגאל, סוטין או מודליאני.״

הקולנוע הישראלי המוקדם מספק דוגמא נוספת להפנמת הקולקטיביזם. סרטים משנות ה־ 30 עד ה־ 50 מציגים קבוצות של חלוצים עסוקים באותן פעילויות: עבודה משותפת, קריאת עיתונים בצוותא, עישון ביחד. זוהי זהות שיוצרת אנונימיות: בני האדם המצולמים אינם אינדיבידואלים אלא פרוטוטיפים, חברי ״צבא העבודה״. העבודה, יש לשים לב, מצולמת בד״כ מרחוק. הרעיון המופשט של ״צבא העבודה״ מוצג טוב יותר בלי קלוז-אפים של זעה ולכלוך.

נתן גרוס (מצוטט אצל יגאל בורשטין, 1990:63), אחד מצלמי התקופה המפורסמים ביותה זוכר כיצד נדרש לחתוך מסרטו קלח-אפ של נעלי עבודה בלויות המונחות על רצפת צריף הפועלים. הקלח־אפ הפריע למשגיח מטעם ההסתדרות שטען כי בלתי־אפשרי שהפועל העברי החדש יסתובב בנעליים קרועות.

המעבר מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם היה הדרגתי ומורכב. בכל תחום תרבותי ניתן לחקור מהם חוליות הביניים של המעבר ונקודות השינוי. מחקר מעין זה הוא כמובן מחוץ ליריעת המאמר הנוכחי. ישנו קונסנסוס סוציולוגי ביחס לקביעה שמלחמת יום כיפור מסמנת נקודת-מעבר מרכזית מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם(1985 Kimmeriing). מלחמת יום כיפור היתה האנטיתזה של מלחמת ששת הימים; ישראל הצליחה להדוף את צבאות האויב אבל למלחמה היו השלכות מרחיקות־לכת בכל הקשור לירידת האתוס המיליטריסטי ולאמבה ממפלגת המערה ירידת המיליטריזם(אחד מאבני היסוד של הקולקטיביזם בישראל) הצטרפה אחרי 1973 לעלייתה של כלכלת שוק חופשי ול״כלכלת הבחירות״ של הליכוד ב־ 1977 ולאחר מכן. עליית רמת החיים הובילה את החברה הישראלית לתקופת האינדיבידואליזם. שלטון האליטות הומר בפלורליזם של קבוצות אינטרסים, והקונסנסוס הבטחוני הוחלף בקונפליקט ביחס לשטחים הכבושים, תהליר השלום וכדומה.

אחד המחקרים הבודדים שבדקו את תהליר המעבר ברמת המיקרו הוא מחקרם של רינה שפירא וחנה הרצוג(1984) על ספרי זכרונות. ניתן להשתמש במחקר זה לצורר הדגמה קצרה של המעבר מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם. שפירא והרצוג בדקו את תוכנם של ספרי זכרונות בישראל משנות ה־ 30 ועד היום. הן מצאו כי הזכרונות משקפים מעבר נזקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, או בלשונן:

״ירידה חדה בהתייחסויות לאומיות כלליות ובקשר לקולקטיב (האומה או המולדת) ולערכים כלליים. לעומת זאת, עלייה בהתייחסות לבי״ס וללימודים, לנעורים ולחברים״ (שפירא והרצוג 1984:453).

לדוגמא, בעוד שבשנות ה-30 עד ה-50 היו נפוצים זכרונות כגון ״היה נאמן לארצך׳׳ רק ב- 1972 נכתב ״—״. הקולנוע הישראלי המאוחר מדגים גם הוא את עליית העניין באינדיבידואליזם. הבעות פנים, קלח-אפים, צורות תאורה, ראיונות, תיעוד, התפתחות של קולנוע פרינג׳ - כל אלה ביטאו רצון לתרבות פלורליסטית ופתוחה יותר. המעבר לאינדיבידואליזם התבטא גם בתהליר החילון של החברה הישראלית (Katz & Gurevitch 1976), הגם שבילוי זמן פנוי בישראל עדיין מוכתב ברובו באופן נורמטיבי.

למרות המעבר ההדרגתי לאינדיבידואליזם וכחל ממנו, נשאר הקולקטיביזם כמסגרת השפעה רחבה גם בימינו(1976 Zembavel 1980; Katriel 1991; Katz & Gurevitch). חת הסיבות המרכזיות להישארותו של הקולקטיביזם היא האיום הצבאי העומד בפני מדינת ישראל. משענתו של הקולקטיביזם ככל הנראה נעוצה בשיגרה המשברית של ישראל. הקטע הבא מדגים כיצד מלחמת המפרץ הפרה את האתון העדין שבין הגוף הפרטי והציבורי, אינדבידואליזם וקולקטיביזם.

ג. מלחמת המפרץ והגוף הפרטי

החלק הנוכחי של המאמר מוקדש לניתוח של ציורי גוף שנעשו בידי סטודנטים במשר 13 השנים האחרונות. הסטודנטים היו תלמידי תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית והאוניברסיטת תל־אביב. הם התבקשו לדמיין את גופם בשני מצבים: הגוף הנורמלי והגוף החולה (איידס, סרטן ומחלת לב). ההוראות שקיבלו היו ״עצום את עיניר ונסה לדמיין את גופך, או את גופך החולה. אל תנסה לפרש או להסביר, תן לעצמך להיסחף באסוציאציות שלך״ מרבית הסטודנטים עשו שימוש בציור כאמצעי ביטוי חופשי. באופן כללי התגובות היו דומות באופן בסיסי, ודמיון זה מתואר כאן בתמצית.

ציורי ״הגוף הנורמלי״ שנעשו במשר 8 שנים לפני מלחמת המפרץ(1983-1991) ואחריה (1992-1993) מציגים דפוס אחיד. דפוס הגוף הנורמלי-מייצג את התקופה האינדיבידואלית שהחברה הישראלית עברה אליה בהדרגה תור כדי שימור מסגרת ההתייחסות הקולקטיביסטית. דפוס הגוף הנורמלי הופרע בפתאומיות מספר ימים לפני פרוץ מלמת המפרץ, במהלכה, ומספר ימים אחרי סיומה. דפוס הגוף הנורמלי חזר לתיקונו כששה חודשים אחרי סיום המלחמה. לטענתי, מציגים ציורי הגוף שנעשו בזמן המלחמה סממנים ״קולקטיביסטיים״. ציורי הגוף בזמן המלחמה מבטאים יותר את הגוף הציבורי מאשר את הגוף הפרטי.

יש לומר כאן מספר מילים על הנחות היסוד שמאחורי ניתוח ציורים, במיוחד ציורי גוף. קיימת ספרות פסיכולוגית עניפה בתחום, במיוחד בקשר למבחני ״Person or־A־Draw Kinetic Family Drawing.“ הציורים מתורגמים בד״כ כהשלכות בהן הדמות המצוירת מייצגת את המצייר(1982 Klepsch & Logie). לדוגמא, ילדים אלימים מציירים בד״כ דמויות עם שיניים בולטות וחדות, זרועות ארוכות וכפות-ידיים גדולות(& Wysockd 1977 Wysocki). נשים שמנות יציירו דמות שמנה (1953 Kotkov & Goodman), ילדים שעברו אשפח יציירו את האיבר החולה (1955 Tait & Ascher), ילדים שעברו ניתוח קטיעה יציירו דמות קטועה (1956 Silverstein& Robinson), וילדים חולי סרטן ישתמשו בחלק קטן מהדף, ימחקו פעמים רבות, ויציירו ללא צבעים דמות שיש בה פערים ובליטות (1981 Spinetta et al ). הניתוח שעשיתי לא כלל שימוש במבדקים פסיכולוגיים. לעומת זאת, ניסיתי להתבונן בציורים מגישה כללית ולא-טכנית, מתור מטרה לראות בהם ״דימויים של משהו שאיננו בתמונה, משהו נרמז שאיננו נאמר.... אלמנטים מקוטעים של תסריט פיגורטיבי אשר מציג בעקיפין מה שכנראה אייאפשר להציגו אחרת״(1989:7 Pandolfo).

מכיוון שאין אפשרות להציג כאן את כל הציורים, אסכם את תוויהם המאפיינים בטבלה. אחד הממצאים המרתקים היה הדמיון בתווים הגרפיים של ציורי ה״גוף הנורמלי״ כפי שצויר בין 1983-1991 ו 1993*1992. ציורי הגוף בזמן מלחמת המפרץ היו שונים מהציורים של ״הגוף הנורמלי״, למרות שמרבית הסטודנטים (כ־ 70%) טענו כי גם בזמן המלחמה הם ציירו את ״הגוף הנורמלי״. תוויהם של ״הגוף הנורמלי״ ושל ״הגוף במלחמה״ מושווים בטבלה מס. 1.

הבעיה העיקרית בהכנת הטבלה היתה הגדרת הפרמטרים להשוואה. פרמטרים אלה היו צריכים להיות ״אוביקטיביים״ מבחינה זאת שעליהם לייצג תווים גרפיים ולא תדמיות ידע מוקדמות של החוקר. למשל, ״פאסיביות/אקטיביות״ לא היה יכול להיבחר כפרמטר, למרות שגופות במלחמה יכולים להיות ״פאסיביים״ ואילו גופות נורמליים נראים ״אקטיביים״. זאת משוס שקטגוריה של ״פאסיביות״ או ״אקטיביות״ הינה קטגוריה מופשטת, פרשנית, ולכן סובייקטיבית. חיפשתי אחרי קטגוריות בסיסיות יותר, גרפיות, שמהן תוכל להיגזר קטגוריית־על כמו ״פאסיביות/אקטיביות״. לדוגמא: מצב הגוף ביחס לצופה. אולם גם קטגוריה כמו מצב הגוף ביחס לצופה צריכה להיבחן דרר מספר תת־קטגוריות, במקרה שלפנינו שלוש: חזית, גב ופרופיל. באופן דומה, ״תנוחת גוף״ תחולק לעמידה, ישיבה, ושכיבה - חלוקה המשקפת את כל המקרים המופיעים בציורים. בנוסף לכר, למרות שישנם פרמטרים רבים, הייתי צריכה לבחור את הרלבנטיים ביותר מביניהם. הקריטריון לסלקציה היה רמת הזהות שביטאו הפרמטרים לצורר הגדרת הגופות השונים. רשימת הפרמטרים מוצגת כאן כקריאה אפשרית, אולם לא יחידה, של טקסט גרפי הדורש פיענוח. אני מזמינה את הקורא(ת) להתבונן בטבלה מס. 1, להתרשם מהפרמטרים של ההשוואה, ואז להמשיר להסברים שלי ביחס לקטגוריות ולגופות שהן מייצגות.

המספרים בטבלה מייצגים אחוזים (מעוגלים) של ציורים אשר ביטאו מאפיין גרפי מסוים בתקופה מסוימת. ביחס לכמויות: בכל שנה, מאז 1983, אספתי ציורים משלוש כיתות סטודנטים, בערר 20 סטודנטים בכל כיתה. היו לי כ־ 60 ציורים בשנה בכל קטגוריית גוף, ובסה״כ כ־ 6000 ציורים בכל קטגוריית גוף בתקופה שבין 1983-1991. במשר מלחמת המפרץ, אספתי ציורים שלוש פעמים(לעומת פעם בשנה בתקופה רגילה), ובסה״כ 3 (פעמים) כפול 3 (כיתות) כפול 20 (סטודנטים) = 180.

בבניית הטבלה בודדתי, כאמור, את הפרמטרים הרלבנטיים ביותר(שהציגו את השונות הרבה ביותר למספר הגדול ביותר של ציורים). ישנן קטגוריות תשובות שלא נכנסו לטבלה מכיוון שלא איפיינו מספר משמעותי של ציורים. קטגוריות אלה יודכרו בדיון. הפרמטר הראשון של הטבלה הוא ״מצב הגוף״. זהו פרמטר חשוב גם בחיי היוס־יום ולכן אין להתפלא שנבחר. הפרמטר השני הוא ״קווי מיתאר של הגוף״. קווי מיתאר הם כמובן פרמטר גרפי חשוב בכל ציור, אולם יש להם גם משמעות אישית וחברתית מיוחדת בייצוג של גבולות הגוף. לפרמטרזה נוספו תת-הפרמטרים: ״שלם״ ו״מקוטע״, המייצגים את האבחנה הבסיסית ביותר בין שני טיפוסים של מיתאר. בהמשר בחרתי בדוגמא ספציפית: הפנים. לאחר מכן מופיעה רשימת פרמטרים של ג׳נדר ומאפיינים גרפיים של הסביבה בה נמצא הגוף.

המבלה מראה את הדמיון הרב בין ציורי ״הגוף הנורמלי״ שצוירו בשנים 1983-1991 ו־ 1992-1993, ואת השוני בינם לבין ציורי הגוף בתקופת המלחמה (1991). מבחינת מצב הגוף, גם הגוף הנורמלי והם הגוף במלחמה בדרר־כלל(80%) עומדים חזיתית. רק הגוף הנורמלי הוצג בפרופיל ומהגב במצב עמידה. ציורים מסוג זה מופיעים בדרר-כלל אצל נשים שציית מספר גופות ממספר מצבים, בצורה המזכירה קטלוגים של מעצבי אופנה. במצבים אחרים(שכיבה, ישיבה) הופיע הגוף רק חזיתית. הופעה זאת מייצגת את חשיבות הפנים בהצגת העצמי. בנוסף לכר, כאשר הגוף הנורמלי צויר כשוכב, הדמות הציגה מאפיינים של נינוחות ורוגע. לדוגמא, שכיבה כאשר הידיים משולבות מאחורי העורף, או כאשר רגל אחת מונחת על הברר של הרגל השנייה. לא היו מאפיינים כאלה בציורים של גוף במלחמה במצב שכיבה. ציורי הגוף במלחמה הציגו דמות שהאגן שלה זקוף, ללא פנים שמחות, וגוף במצב שכיבה התאפיין בתחושה של ציפייה לבאות ולא בנינוחות.

הגוף במלחמה צויר מזוויות נוספות. במיוחד בלטו מצבי הישיבה והשכיבה, שרישו על פאסיביות של הדמות. בדרר־כלל מביטה הדמות בציורים אלה על מכשיר כלשהו כמו טלביזיה, רדיו או טלפון, והפנים מוסבות הצדה. זהו ייצוג של פאסיביות, כפי שנחוותה על־ידי ישראלים רבים במלחמת המפרץ. מלחמה זאת לא לוותה בגיוס וניוד של כוחות צבאיים, אלא להיפר ־ בשיתוק מערכות ובציפייה פאסיבית לבאות בתוך החדר האטום (רענן ושחנו 1991). תתנות הרדיו והטלביזיה התאתדו ושידרו עדכונים במשך 24 שעות. הבית הפר להיות מקלט טוטאלי ומרכז אינפורמציה (1992 Ben-David & Lavee). מכשירי התקשורת המקיפים את ציורי הגוף בזמן המלחמה הינם עדות למציאות זאת.

מבחינת קווי המיתאר של הגוף, הגוף הנורמלי כמעט תמיד מצויר בשלמותו, ובקווי מיתאר שלמים. הגוף במלחמה, לעומת זאת, הוקף פעמיים: פעם אחת בקווי המיתאר הגופניים ופעם נוספת בקווי מיתאר של מסגרת מקיפה (77%). המסגרת המקיפה היתה בדרר־כלל החדר האטום, שהפר ־ יתד עם מסיכת האב״כ ־ לסמל המלחמה. מסגרות מקיפות נוספות. היו הבית, העיר, או השמיים(שבהם מצוירים טילים). בערר שהגוף הנורמלי התאפיין בפנים שלמות, הרי שפני הגוף במלחמה היו מוסתרות ־ בדרר־כלל על־ידי מסיכת אב״כ. התיאור הבא של הגוף במלחמה נאמר על־ידי מירי, סטודנטית בת 24:

׳׳אני רואה גוף חזיתי.... כמעט כמו הגוף הנורמלי, אבל עם מסיכת גז שמכסה את הפנים. יש לו [לגוף] חצאית, כר שזו בטח אשה.... אבל הגוף מוחזק בתור מסגרת מלבנית. זה החדר האטום. גוף אטוס בחדר אטום. התכונות של הגוף מפנות מקום לתכונות של הקהילה.... אני חושבת על הקהילה, לא על גוף ספציפי. בלי הצבא, המדינה, התקשורת, הפוליטיקה, לא יהיה לנו גוף. כולנו באותה סיטואציה וכולנו מחכים לארגעה מדובר צה״ל."

כפי שניתן לצפות, לגוף הנורמלי היו סימני מין וג׳נדר. שיער היה סימן נפוץ מאוד, בדרר־ כלל בצורה תואמת לנורמות - שיער אתר לנשים, קצר לגברים. דגש ג׳נדרי דומה התבטא בפרופורציות של הגוף. הגוף הנורמל הגברי היה בעל כתפיים רחבות, הנשי בעל מותניים צרות, קו חזה וכתפיים צרות יחסית. היו גופות נורמליים נשיים שכללו ליפסטיק ושרשרת צוואר. גופות נורמליים גבריים כללו לעתים שיער חזה, שפם או זקן. אברי המין צוירו רק לעתים רחוקות. סטודנטים דתיים הוסיפו כיפה וכובע. למרות שגילאי הסטודנטים היו שונים(בין 21-35), הגוף הנורמלי שלהם לא שיקף זאת. הגוף הנורמלי היה תמיד צעיר, ללא סימני זיקנה.

סימני הג׳נדר נעלמו מן הגוף במלחמה. הסימנים היחידים שנשארו לג׳נדר, התבטאו בלבוש (10%). אולם לא היו אלה פריטי הלבוש המגוונים של הגוף הנורמלי אלא לבוש אחיד - אימוניות(טרנינגים), הלבוש המועדף בתקופת מלחמת המפרץ (& Danet, Loshitzky 1993 Bechar-Israeli). לעומת הגוף הנורמלי שצויר בפני עצמו, במרכז הדף, וללא דברים מסביבו, הגוף במלחמה מוסגר בתור סביבה מפורטת שכללה אנשים נוספים(בני משפחה) בחדר, ומכשירי תקשורת (טלביזיה, רדיו, טלפון). ברקע נוספו לעתים שמיים ובהם טילים.

הפרמטרים של הגוף המצויר (הנורמלי ובמלחמה) מפורשים כאן כמסמנים של סדר חברתי המבוסס על אינדיבידואליזם מצד אחד וקולקטיביזם מצד שני. הגוף הנורמלי אמור לייצג את הפרדיגמה האינדיבידואליסטית, אשר מסמנת הדוניזם, אנטי־אידיאולוגיה, ריאליזם, פלורליזם, פוסטמודרניזם וטיפוח גוף. מסומנים אלה אכן התבטאו בציורי הגוף הנורמלי, בעיקר דרר אמצעים גרפיים כגון פלורליזם צורני, פריטים של טיפוח גוף, ייצוג ריאליסטי של סימני ג׳נדר וניסיון לייצג את ״׳הזהות העצמית״ (ראו ציח־ים 7, 18,17,13 להדגמה של הגוף הנורמלי).

ציורי הגוף במלחמה, לעומת זאת, היו שונים. הם כללו גופות ממוסגרים, פנים מוסתרים, ללא סימני ג׳נדר אישיים או טיפוח גוף, הגוף לעולם לא לבד, תמיד מוקף באנשים אחרים, במכשירים, ממוסגר בידי כוחות גדולים ממנו. הגוף במלחמה מייצג את עלייתה של הפרדיגמה הקולקטיביסטית, המסמנת בניין אומה, ציונות, אידיאליזם, קליטת עלייה לפי דוקטרינת כור ההיתור, מודרניזציה וסיגוף הגוף. תכונות.אלה התבטאו בציורי הגוף במלחמה בעיקר דרך ביטויים גרפיים של האחדה, פאסיביות, פנים חסרי־תווים, תלות בכוחות ובמסגרות וויצוניות לגוף, ומצב של מבחן לגוף(ראו ציורי גוף במלוומה מספר 7א, 8א, 39; אלה צוירו בידי אותם אנשים שציורי הגוף הנורמלי שלהם הוצגו קודם).

המלחמה הפכה את האינדיבידואל לסוביקט_׳ והדבר מוצא את ביטויו הגראפי דרך הפנים המוסתרות ומיסגור הגוף. באופן כללי, המלחמה יצרה מיקוד בגוף מבחוץ. כדי להבהיר נקודה זאת אשתמש בהשוואה של הגוף במלחמה עם הגוף במחלה. שני הגופות עברו תהליר של סוביוגציה שהתוצאה שלו היא הסתרה של תווי גוף. המחקר המקורי כלל ציורים והתייחסויות לגוף במחלה. איידס וסרטו עוררו דימויים וייצוגים של הסתרה ומיסור. במקרים אלה, הפנים מוסכו לא במסיכת גז אלא באמצעות ייצוגן כשלד. גם תווי המיתאר של הגוף הוסתרו, אולם לא באמצעות מסגרות חיצוניות, אלא בידי כוחות פנימיים שקרעו ושברו את מסגרת הגוף מבפנים. גופות חולי איידס וסרטן פרצו מבעד לעורם, שלא סיפק עוד מסגרת מגינה.

אלה היו גופות ללא מערכת חיסונית, במונחיה של מרטין (1994). גופות במלחמה, לעומת זאת, מוסגרו ומוסכו בידי כוחות חיצוניים שתפקידם לחצוץ ולהגן מפני הסכנה. אובדן קווי המיתאר האישיים היה תוצאת של התשגות בקולקטיב לצורר הגנה. גופות במחלה איבדו את קווי המיתא האישיים בגלל זיהום פנימי. בערר שנקודת הייחוס, במקרה של מלחמה, היתה של אחידות וטוטאליות מבחוץ(קרי: קולקטיביזם), הרי שנקודת הייחוס במקרה של מחלה - ובמיוחד איידס וסרטן ־ היתה איון של הגוף מבפנים.

באופן מעניין נמשר הדפוס ״הקולקטיביסטי״ של ציורי הגוף גם לאחר תום המלחמה. כחודש לאחר סיום מלחמת המפרץ אנשים דיווחו לי כי הם ״שכחו את פחדיהם" וכי ״הטילים הביולוגיים של סאדאם לא היו אלא חלום רע״, הציורים שלהם עדיין ביטאו את הגוף במלחמה. נראה אי־פוא כי קולקטיביזם, המתעורר בעת מלחמה, מהווה התנייה חזקה מכדי להישכח מיד לאחר היעלמות הגירוי המיידי שעורר אותו.

בנקודה זאת ניתן לסכם את הטיעון ביחס למצב הדואלי של קולקטיביזס־אינדיבידואליזם בחברה הישראלית. הטיעון נסמר על מודל ה״מערכת בהפרעה״ ("interrupted system") של בתר קימרלינג (1985). לדבריו, מערכת זאת היא:

״חברה במצב נדיר של הפרעה פתאומית חמנית של רבים מתהליכיה. במצב מלחמה, המערכת עוברת מפלורליזם של מטרות ואמצעים למיקוד שיש לו שתי מטרות בלבד. רוב המשאבים (כוח אדם וציוד) מונעים לחזית. המטרה השנייה היא לנהל את המערכת כך שתוכל לוזזור למצבה הקודם בצורה היעילה ביותר.״

מעבר מתמיד זה בין מצבי שלום ומלחמה נוצר עקב הימצאותה של ישראל בקונפליקט צבאי מתמשר עם שכנותיה. קונפליקט זה איים וממשיר לאיים על קיומו של הקולקטיב בישראל, שכן הפסד במלחמה נתפש ככליה. מלחמת המפרץ, יש לומר, לא היתה מלחמה רגילה במונחים צבאיים וחברתיים שכן היא לא כללה ניעות של הכוחות הישראליים. אולם למרות זאת, ואולי דווקא עקב כר, גייסה מלחמת המפרץ את הקולקטיביזם הישראלי.

אם הטיעון שלי ביחס ל״חזרה הנצחית״ של הקולקטיביזם הוא נכון, הרי שאנו צפויים למצוא קווי דמיון בין הגוף במלחמה ובין הגוף הקולקטיבי בזמן בניין האומה. מלחמת המפרץ ביטאה מצב חתם עבור החברה הישראלית. בעקבות כר, נוצר תהליר קולקטיבי של האחדה בו כולם עושים דברים דומים. כולם הכינו חדר אטום, נכנסו אליו בזמן האזעקה, לבשו מסיכות גז, הסתכלו בטלביזיה (בערוץ יחידי) וחיכו להוראות. בתי ספר ומקומות עבודה נסגרו ואנשים הוגבלו לבתיהם. טיפוח הגוף היה מינימלי. הלבוש המועדף היו אימוניות, בבית ומחוצה לו. היגיינה אישית צנחה לרמה מינימלית. אנשים רבים ״לא טרחו״ להתאפר או להחליף בגדים בגלל שזה ״זמן מלחמה״. אנשים אפילו התרחצו בזריזות כדי לא להיתפס על־ידי האזעקה במקלחת.

עבור אנשים רבים היתה זו חוויה מלכדת. הציפיה היומיומית עוררה השוואה לתמונות מהזיכרון הקולקטיבי:

״זו היתה מלחמה.... אתה תקוע בבית ואתה מוכרח לחכות, לחכות. לפתע אתה מכר בחוויות שמזמן הצלחת לשכוח, חוויות ששיכות לעבר האישי והקולקטיבי שלנו באירופה של שנות ה-40"  (1992:53 Stem)

התקפת המילים הראשונה היתה בגדר הלם כללי. כתוצאה מכך, תל־אביב ננטשה על־ידי רבים נזתושביה. ״פליטים״ אלה היו קורבנות להשפלה פומבית בידי פוליטיקאים ואנשי ציבור. לעג זה היה חלק טהתסריט הקולקטיבי לגבי התנהגות ״נכונה״ בשעת חירום. הפליטים הואשמו שהיפנו את גבם למולדת בשעת הדחק. הסטיקר הנפוץ באותם ימים היה ״נשארתי בתל-אביב״.

האם הצליחה מלחמת המפרץ לעורר מתרדמה את הפרוטוטיפ של הקולקטיביזם הישראלי, החלוץ המיתולוגי? ישנו קו ישיר המוליר מן החלוץ של בניין האומה אל החייל של מדינת הלאום הישראלית. האחדה, סיגוף הגוף, וקריירה בשירות האומה מחברים בין החלוץ והחייל (1989 Gal 1986; Ben An). העובדה ששירות צבאי נלקח באופן מובו-מאליו כחובה אזרחית כללית מעידה על כוחו של הקולקטיב הישראלי. כמו המוסד החברתי של החלוץ, גם השירות הצבאי מגדיר את אופייה היהודי של ישראל, היות וערביי ישראל פטורים משירות צבאי. במלחמת המפרץ, על כל פנים, לא היו חיילים מכיווו שלא היה גיוס. החיילים נותרו בעורף. פער זה התמלא במהרה בקבוצות שניכסו את תפקיד החייל. אתאר כאן בקצרה קבוצה אחת מאת, בה התמקדתי במאמר אחר (1998 Weiss).

במלחמת המפרץ, אחיות רבות מצאו עצמן לכודות במצב פרדוכסלי. כאשר נשמעה אזעקה היה עליהן להגיע לבית החולים ולהשאיר את בעליהן וילדיהן מאחור בחדר האטום. בבית החולים חיכו האחיות למאסות של נפגעי אב״כ, שלמרבה הנחל לא הגיעו. אחיות אלה מצאו עצמן במצב של ״גיוס״. הן היו בחזית, ומשפחותיהן היו בעורף. נוצר פער בין תפקידו המשפחתי והמקצועי של אחיות אלה. כמו חיילים אמיתיים, השתמשו האחיות בתסריט הקולקטיבי כדי להצדיק בפני עצמן ובפני משפחותיהן את המחויבות שלהם לבית החולים (הריק). האחיות התיחסו לעצמן כאל ״חיילים חדשים״, בשדה הקרב. הראיון הבא עם אחות כבת 44, נשואה עם שני ילדים, ממחיש את המצב:

״שאלה: בזמן התקפת טילים, למי הרגשת מחויבות? קודם כל לחולים? לעצמך? למשפחתך?

תשובה: הרגשתי שהמחויבות הראשונית שלי היא למדינת ישראל. חשבתי על חיילים אחרים, כמו טרומפלדור, שאמרו: טוב למות בעד ארצנו. שאלה: איך הגיב בעלך לעבודה שאת הולכת לעבודה בזמן מה? תשובה: הוא לא התלונן. היה ברור שזה חלק מחובתי. לפעמים הוא התרגז, אבל לא היה אכפת לי. אמרתי לו שמגיעה לי התמיכה שלו בשביל שאני הולכת למילואים במקומו״.

אחיות אחרות דיברו על תחושה של ״נבחרות״, הרגשת שליחות וייחודיות. שיח הלוחמים נוכם על-ידי האחיות כחלק ממאמציהן להצדיק את קורבנן המשפחתי ולזכות בהון תרבותי והכרה חברתית. מוטיבציה דומה איפיינה את החלוצים.

ד. דיון: נאראטיבים של גוף פרטי וציבורי

מאמר זה כיסה שטח רב עד כדי הסתכנות בשטחיות. מסקנת הדברים היא כי הגוף מייצג פרדיגמות חברתיות. מלה אחת זאת, הגוף, מכסה ומגלה תפישות חברתיות רבות ולעתים אף סותרות. האמונות והעמדות שלנו ביחס לאחד הדברים הפרטיים ביותר שלנו - הגוף - משקפות מידה רבה של התניה חברתית. יחידים ממשטרים את גופם ומפקחים עליו בהתאם לציפיות החברתיות, ודימויי הגוף שלנו משתנים בהתאם להקשר החברתי.

מסקנה זאת עומדת בניגוד לתיאוריות ״תרבותיות״ כגון זו של מרי דוגלס (& Douglas 1990 Calvez), הטוענת כי• דימוי הגוף הוא תוצר-לוואי של המיקום החברתי/מעמדי של היחיד. ממצאי המחקר שלי מראים כי אותו אדם יכול לעבור בין דימויי גוף שונים - אינדיבידואליים וקולקטיביים- מבלי שמיקומו החברתי או המעמדי ישתנה. הטיעון שלי הוא שדימויי גוף אינם תוצר-לוואי סטטי של מיקום חברתי אלא שלכל אדם יש ״מאגר״ של דימויי גוף המלווים אותו ומשתנים בהתאם לסיטואציה. החברה הישראלית סיפקה הקשר תרבותי לדימוי גוף מסוים, שנראה כגוף פרטי (אינדיבידואליסטי). אולם דימוי זה נקטע באיבו עם פרוץ המלחמה והוחלף בדימוי גוף ציבורי (קולקטיביסטי).

מעבר דומה בין דימויי גוף על-ידי אדם יחיד מתואר על-ידי (1985) Crawford בהקשר של הפרעות אכילה. נשים באמריקה המודרנית, לפי החוקר, חייבות לעבור בין ״התכתיב החברתי להיות אוהבת־כיף ובליינית ויחד עם זאת רזה, מטופחת וממושטרת בהתאם לתכתיבי האופנה״ (מצוטט אצל 1989:26 Scheper-Hughes and Lock). בעקבות מסר כפול .ובלתי-אפשרי זה, טוען קרופורד, עוברות הנשים מתקופות של אכילה פרועה לתקופות של דיאטה, ג׳וגינג ומכוני כושר. מתוך המעברים הבלתי-אפשריים הללו צומחת מגיפה של הפרעות אכילה המאפיינות נשים צעירות בחברה המודרנית.

מאחורי המסר הכפול שמתאר קרופורד ניתן לאתר את הפרדיגמות הרחבות של אינדיבידואליזם וקולקטיביזם. להיות ״וזה ומטופחת״ שייך לתכתיב קולקטיבי החל על הגוף הפרטי. להיות ״בליינית״ זאת תכונה אינדיבידואלית שהפכה להיות מוערכת מבחינה חברתית. ניתן לומר שתנועת המטוטלת בין מלחמה ושלום, קולקטיביזם ואינדיבידואליזם, גוף ציבורי ופרטי, הפכה להיות חלק בלתי־נפרד מהחיים הישראליים. הלחץ שמטוטלת זאץ מפעילה על היחיד גובה את מחירו בחרדה, התמרמרות ואף ״ירידה״ - המקבילות המבניות להפרעות האכילה שמתאר קרופורד.

קווי הדמיון בין מחקרו של קרופורד למחקר זה צריכים להזכיר לנו כי תכתיבים קולקטיביים מצויים מאחורי כל אופנות טיפוח הגוף ה״אינדיבידואליסטיות־לכאורה•״. תרבות הצריכה עברה מהפגנות קוארסיביות של כוח גופני שאי־פיינו את המדינה בעת החדשה (כגון תליית פושעים בחצר העיר) לביטויים מעודנים יותר של שליטה נורמטיבית. הגוף ההדוניסטי מעוצב בצלמם ודמותם של תכתיבי אופנה, סגנון חיים וציפיות חברתיות. תרבות הצריכה פועלת באמצעות מנגנונים גופניים של הערצת נעורים, כושר גופני והון (1982 Ewen and Ewen). כמו בפרדיגמה הפורדיסטית, גם בתרבות הצריכה קיימים מנגנונים של פיקוח על הגוף (לשורה של ניתוחים סוציולוגיים, ראו Turner 1991; Mennel 1989 1991; Glassner 1989; Courtine 1993; Grover).

הפיקוח הנורמטיבי המאפיין פרדיגמות אינדיבידואליסטיות תואם את אופיין של מסגאות השליטה הפוסטמודתיות, אשר ״לא יכולות לדרוש ציות באמצעות הפעלת כוח פיזי ישיר. הפעלת כוח מסוג זה נחשבת ככפייה.... סמכות יעילה חייבת להופיע לא כסמכות - אלא כידיד רוחש-טוב״ (1992:196 Bauman). למרות שדימוי הגוף הנורמלי בקרב הסטודנטים שונה מאוד מהגוף במלחמה, המפריד ביניהם אינו רב כל־כר. הגוף הפרטי אינו ״אינדיבידראליסטי״ כפי שהוא מתיימר להיות. בשורה התחתונה משקפים גם הגוף הנורמלי וגם הגוף במלחמה את מנגנוני השליטה והפיקוח של הקולקטיב.

References Cited 

Bar Yosef, R., & D. Padan-Eisenstark

1975. Men and Women in War: Changes in Role System under Stress. Jerusalem: The Labor and Welfare Research Institute, The Hebrew University (in Hebrew).

Bauman, Z.

1992. Mortality and Immortality and Other Life Strategies.

Cambridge: Polity Press.

Bellah, R., R. Madsen, W. Sullivan, A. Swidler & S. Tipton

1985. Habits of the Heart: Individualism and Commitment in American

Life. NY: Harper & Row.

Ben Ari, Eyal

1989. Masks and Soldiering: The Israeli Army and The Palestinian Uprising. Cultural Anthropology 44:372-389.

Ben-David, A., & Y. Lavee

1992. Families in the sealed room: interaction patterns of Israeli families during SCUD missile attacks. Family Process 31:35-44. Borgmann, A.

לחצו כאן לרכישת המאמר המלא באנגלית